חמישייה : שובו של הסקסופון

הסינגל האחרון (והמ-עו-לה) של M83 סוגר את זה סופית - 2011 היא השנה שבה סולו הסקסופון חזר להיות מגניב.

בתור מאפיין כל כך חזק של להיטי ה-MOR הצ'יזיים בארה"ב של שנות ה-70 וה-80, רק טבעי שלהקות הפאנק וההארדקור התרחקו מהסקסופון כמו מאש או יותר גרוע, מיאפים. אותן להקות היו גם בית הגידול לדבר הלא מאוד מוגדר הזה שנקרא אינדי רוק וזאת כנראה גם הסיבה שעדיין יש לכם סיכוי הרבה יותר גבוה להיתקל בשיר אינדי עם סולו מלודיקה לוהט מאשר סולו סקסופון, שהוא, עם כל הכבוד למלודיקה, כלי שמסוגל לתרום לשיר שלך מגוון קצת רחב יותר של צלילים.

שווה להתעכב עוד רגע על הנקודה הזאת, כי היא סימפטום למשהו גדול יותר. אחרי כמה חודשים שבהם לא ממש הקשבתי לשום דבר חדש (תנסו את זה, מומלץ) התחלתי השבוע להשלים חלק ממה שפספסתי, ועל כל אלבום ייחודי כמו החדש של בון איבר (כן, רק עכשיו הגעתי אליו) יש עשרה של אמנים שמנסים לאמץ בכוח מאפיינים של משהו מיוחד. אלבומים שמלאים בלחני פופ סטנדרטיים לגמרי שמתחבאים מאחורי רצף בחירות "מוזרות" במתכוון בעיבוד ובהפקה. אני תמיד מתעניין בחיפוש אחרי צלילים חדשים וניסיוניים, אבל אם אתה סתם מחליט להקליט את כל האלבום בעזרת שני מכשירי ווקי טוקי או ליצור את הקצב מסימפול הנפיחות של החתול שלך בלי שום הצדקה לכך מתוך היצירה, האמירה האמנותית שלך מסתכמת באפס. כשמתחילים לנגן על צעצועים וכלי מטבח במקום על כלי נגינה רק כי הם לא מגניבים מספיק המטרה קצת הולכת לאיבוד. זה שום דבר חדש אבל אחרי שלוקחים צעד אחורה זה משום מה הרבה יותר בולט.

אז איפה היינו? סקסופונים. כנראה שהשנה מישהו החליט שהחרם נגמר והעביר את זה לרשימת התפוצה הידועה בשם "מוזיקאים שאמרי אוהב במיוחד", כי אחרת קשה לי להסביר איך פתאום בחודשים האחרונים אפשר פתאום למצוא מקום של כבוד לסקסופון בחדשים של The Rapture, פליט פוקסס, בון איבר, ג'וליאן לינץ', דיסטרויר, Iron & Wine ועוד, שלא לדבר על ליידי גאגא וקייטי פרי שהחדירו אותו מחדש לעולם הפופ. כל זה עשה לי חשק לחזור לכמה מסולואי הסקסופון האהובים עלי (חוץ מזה וזה, כמובן). here we go -

די תמשיך

איזה יופי - בון איבר שר ביורק

לפני יומיים בהופעה במילווקי בון איבר מרים גרסה יפיפייה ל Who Is It של ביורק. מבטיח לכם שאחר כך אתם חוזרים ל-Medulla ומגלים מחדש איזה אלבום תובעני ומעולה הוא. או שאולי זה רק אני. בכל מקרה זה נראה ככה -

להתראות איימי ויינהאוס.

פאק.
שעוד בן אדם אחד יגיד לי שזה היה צפוי. נו קדימה, אתה יודע שאתה רוצה.
זה לא נעים להיות האידיוט היחיד שלא ראה את זה בא אבל הסוף הטרגי של איימי ויינהאוס תפס אותי בהפתעה. למרות כל תמרורי האזהרה שאיימי הציבה בכל הופעה פומבית שלה בשנים האחרונות באמת שעדיין האמנתי שיש לרכבת ההרים הזאת גם חגורת בטיחות. הרי אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם שהפכה לאחת מכוכבות הצהובונים הגדולות בעולם בוודאי מוקפת בסוללה מספיק גדולה של מנהלים ובעלי אינטרסים שאולי מאפשרים לה להתנדנד על הקצה אבל לא ירשו לה ליפול לתהום.

עם הזמן שעבר מאז המופת החד פעמי של Back To Black, איימי ויינהאוס הפכה ללא הרבה יותר מתכנית ריאליטי זולה. עם כל אזכור מזיל ריר בתקשורת על ההתסבכות האחרונה שלה ("לא תאמינו מה היא עשתה הפעם"...התשובה, דרך אגב, הייתה כמעט תמיד "סמים") המוזיקה שלה נשכחה עוד קצת. בדרך ויינהאוס התגלגלה לתוך התפקיד התקשורתי שאמור להיות שמור רק לחסרי הכישרון. זה של הכוכבת המשוגעת. תאונת הדרכים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. והטרגדיה כאן היא שנדמה שבאיזה שלב כל תשומת הלב הזאת גרמה גם לה לשכנע גם את עצמה שזה כל מה שיש לה להציע. שיצר ההרס העצמי שלה ולא הכישרון הענק הוא זה שמשאיר את כולנו מרותקים.

וממש עכשיו, בדיוק שנייה אחת מאוחר מדי, אם תהיו בשקט תוכלו כבר לשמוע את המכבש התקשורתי הזה שעזר להפוך זמרת חד פעמית לבדיחה לא מצחיקה מתחיל לצפצף ברוורס. כי עכשיו הגיע הזמן להפוך את כל הפצעים שחיטטנו בהם לאיזה "חייה מלאי התהפוכות" לא מחייב. עכשיו הגיע הזמן ללקט הספדים ב-140 תווים משלל "כוכבים" שלא עשו דבר שמתקרב לקרסוליים של היצירה שלה. עכשיו הגיע הזמן לדבר על הקול הייחודי הזה שהתעלה בכזו קלות מעל כל הזיוף של הפופ של שנות האלפיים.
כי רק אחרי שאיימי ויינהאוס הפכה מתקווה גדולה לקול אמיץ וכנה במרכז הפופ העולמי לעוד זיכרון מתקופה נשכחת, רק אז מגיע הזמן לדבר על המוזיקה.
להתראות איימי, ולא שזה שווה משהו, אבל סליחה.

טרנד: בובות שרות ביסטי בויז

שני דברים זה טרנד נכון? כולנו מסכימים ששני דברים זה טרנד?
או כל תירוץ אחר לשים כאן את הקליפ החדש והאדיר הזה של ספייק ג'ונז (!) לשיר הבסדר הזה מהאלבום האחרון של הביסטי בויז-





וממש אחריו להדביק את כרובי מתפרע על החליל של Sure Shot -




את הקליפ המקורי של Sure Shot דרך אגב, ביים ספייק ג'ונז. "עובדות מרתקות" זה השם האמצעי והמוזר שלי.
בכל אופן, טרנד! נמשיך לעקוב. בחזרה אלייך, יונית.

הורדה : אלבום קאברים ל-Nevermind

השנה Nevermind של נירוונה בן עשרים וכל מי שכותב על מוזיקה ינסה לגרד משהו חדש לומר עליו שלא נאמר כשהיה בן עשר. משהו על אנרגיה לא מרוסנת, תסכול שכל מתבגר יכול להזדהות איתו, משהו על צעיר דכאוני שהפך לכוכב הרוק הגדול בעולם, על אלבום שמגדיר ז'אנר שמגדיר אופנה. הטקס הקבוע.

Spin פותחת את הפסטיבל מוקדם יחסית עם אלבום קאברים חינמי תחת השם המחוכם Newermind שיעלה לכם רק בלייק על הפייסבוק של Spin (ואם ראיתם את רשימות האלבומים שהם אהבו בשנה שעברה תדעו שמדובר בלייק די מביך). אפשר למצוא שם כמה קאברים נאמנים מאוד אבל מלאים בכוונות טובות של Titus Androcinus ו Surfer Blood, כמה פרשנויות מעניינות של אמנדה פאלמר וג'סיקה מייפילד, לא מעט זבל (כמו בכל אלבום קאברים), אבל בעיקר ביצוע אדיר וייחודי לגמרי ל Stay Away של צ'ארלס ברדלי שמצדיק לגמרי את כל הפרוייקט הזה.

לי אישית לקח את רוב עשרים השנים האלו רק כדי לקלוט ש-Nevermind הוא אלבום טוב. תמיד הייתי יכול לספר מה אני מעריך בו ולקשקש לא מעט על המקום שלו בהיסטוריה של הפופ, והייתי יכול לעשות את כל זה בלי שום חשק אמיתי להקשיב לו. הזדמנות מפוספסת, כשחושבים על זה. אלבום מרד הנעורים האחרון מהעידן בו אלבומים עוד יכלו להפוך לתופעה חובקת עולם יצא כשהייתי נער ואני בתגובה גלגלתי עיניים וחיפשתי משהו אחר לשמוע. כל דבר אחר.

די תמשיך

סינגל : Red Hot Chili Peppers - The Adventures Of Rain Dance Maggie

היי RHCP הוציאו סינגל ראשון ללא פרושיאנטה! חייבים לדבר על זה! נראה לי!
אני עוד זוכר כמה השפיעה בזמנו הכניסה של דייב נבארו (בתקופה של One Hot Minute הדי מעולה) על הכתיבה והצליל של הלהקה. בראיונות מקדימים לאלבום פלי גם מספר על שינוי בסאונד בזכות סגנון הנגינה השונה לגמרי של ג'וש קלינגהופר, ועל איך שלראשונה חלק גדול מהשירים נכתב על פסנתר -  בקיצור הפפרז נכנסים לגלגול חדש.
טוב, בואו נראה אם המהפך הצליח. קבלו את RHCP 3.0 -





טוב זה היה משעמם.
יודעים איך RHCP נשמעים עם גיטריסט אחר? ממש כמו RHCP, רק עם גיטריסט אחר.
אולי שאר האלבום החדש, I'm With You, מלא בשירי פסנתר, טקסטורות גיטרה יצירתיות ועוד שלל כיוונים חדשים. אם כן קצת חבל שדווקא שיר שנשמע כמו התבנית לכל שיר אחר שלהם מהשנים האחרונות (רק עם פזמון חלש יותר) נבחר כסינגל. האיצטדיונים יתמלאו בכל מקרה אבל עדיין, חבל.

ביקורת אלבום: איה כורם - לאלף את הסוסים

אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.

אף אחד לא אשם, גם אצלי בראש יש מספיק אמנים שמקוטלגים בראשי פרקים על פי הדבר הראשון ששמעתי מהם, ככה זה עובד. כשלאוהבי מוזיקה יש שפע כל כך אדיר לנסות לנבור בו למי יש סבלנות לנסות להעריך מחדש את החלקים שכבר עיבדנו? אולי שיטת השיפוט המהיר היא לא בדיוק עניין חדש במיינסטרים הישראלי אבל היא לכל הפחות הקצינה בשנים האחרונות. קצת חבל שאנחנו לא מוכנים לשכוח את הרושם הזה למוזיקאים שלנו גם אחרי עשור. את חסד הזיכרון הקצר אנחנו שומרים כנראה רק לפוליטיקאים.

די תמשיך

דייב גרוהל הוא אליל. כנראה.

הנה צילום מהופעה בפסטיבל אייטיונס (יש דבר כזה? יש דבר כזה.) של דייב גרוהל מעיף לכל הרוחות מישהו שהלך מכות בהופעה של הפו פייטרס.

You don't come to my show and fight, you come to my show and FUCKING DANCE!

שתי אפשרויות -

1. דייב הוא הגיבור החדש שלי. כל מועדון צריך איזה דייב בפינה שיעיף קיבינימט את הולכי המכות, אלה שעשן בריאות עוזר להם "לחוות את ההופעה" (הוא לא), כל מי שחייב לצרוח לאמן מה צריך להיות השיר הבא (שיר מלפני שלושה אלבומים) או יותר טוב, לשיר איתו את השיר הנוכחי, ואת זה שבנוי כמו עמוד חשמל עם אפרו אבל עדיין עומד בשורה הראשונה באמצע.

כל כך רוצה לקרוא לפוסט הזה "דייב גרוהל מעיף פייטר בפו" אבל אני לא מסוגל.

2. זה מזויף.

אלבום להורדה : Nick Diamonds - I Am an Attic

bedroom-pop הוא פרצה שקוראת לחובבן. תקשיבו מספיק זמן לסגנון שאנרגיות נמוכות והפקה רזה הם חלק מהאתוס שלו ותתחילו לאבד את היכולת להבחין בין יהלומים לא מלוטשים לחצץ. ככה זה עם רוב הסגנונות הדמוקרטיים האלה שבהם "כל אחד יכול" (לכולם יש חדר שינה, כולם מכירים שלושה אקורדים) - הזבל מצטבר.

אפילו ניק דיימונדס (שם הבמה של ניק ת'ורבורן - סולן Islands, לשעבר ב- Unicorns, קצת Mr. Heavenly מהצד, איש מוכשר באופן כללי) בעצמו לא היה ממש בטוח עד כמה מוצלח האלבום הזה וביקש מראש מהמעריצים להנמיך ציפיות.
יש בזה משהו במקרה שמישהו ציפה לIslands חדש, אבל אם נפטרים מהציפיות (שזה הרבה יותר מוצלח מלהנמיך אותן) נשארים עם אלבום פופ קטן, עצוב ויפה שנוגע במדויק ברגע המפכח הזה שבו אתה מבין שמתישהו הפסקת להיות צעיר ומגניב.

האלבום ניתן להורדה חופשית לזמן מוגבל, קחו את הגלולה המרה הזאת מהר, לפני שייגמר.













אה, ואיפה הייתי?
מה זאת אומרת איפה הייתי? איפה אתם הייתם? הי תראו! ציפור!