אחרי השיא

השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור - הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו - נעבור הלאה.