Pages

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

אחרי השיא



השבוע הבנתי כמה פיספסתי.
באמצע הליכה בערב האייפוד שלי בחר אקראית לנגן את "את שקט" של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר".
לא זכרתי שהשיר הזה קיים, אפילו לא זיהיתי את האמן עד שאביתר התחיל לשיר, ובטח שלא זכרתי כמה הוא יפה. עצרתי, התיישבתי על הדשא בפארק ושמעתי אותו שוב. ושוב.
מאז, "עומד על נייר" לא יוצא לי מהאוזניים והוא אלבום מבריק, לא פחות. אז איך יכול להיות שכל מה שאני זוכר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו כשהוא יצא היא תחושה עמומה של אכזבה?
אני לא מצליח לזכור בדיוק מה לא אהבתי באלבום הזה אז, אבל נראה לי שמה שבאמת הפריע לי היא העובדה שזה לא האלבום הראשון.
כן, לאביתר בנאי יש איזה בעיה עם חובבי אלטרנטיב ישראלי. הם מרגישים שהם קצת איבדו אותו.
הוא הוציא אלבום בכורה שחדר לכל מי ששמע אותו מתחת לעור - הפסנתר, הדיכאון, המילים האפלות (אקדח, מישהו?), מדובר בחתיכת מוסיקה די מושלמת. בקרב לא מעט חובבי מוסיקה שאני מכיר האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים, לא פחות.
ואז הגיע האלבום השני, "שיר טיול", והוא היה מצוין ומלא בחיפושים מוזיקליים מעניינים אבל זה לא היה זה.
אחריו יצאו "עומד על נייר" ו"לילה כיום יאיר", ושוב, זה לא זה. במקום פסנתר, אהבות נכזבות וקול שנקרע מעצב, קיבלנו גיטרות, שירים של ארבעה אקורדים וחזרה בתשובה.
בנאי נמצא בתקופה מצויינת בקריירה, זוכה להצלחה אדירה והופך במהירות לקונצנזוס מסדר הגודל של דוד אהוד, אבל עבור רבים מאלה שהתאהבו בו מהאלבום הראשון כל אלבום חדש שהוא מוציא הוא עוד אכזבה.

ככה אנחנו, אוהבי המוסיקה, מכורים להשוואות. רוצים להתווכח על הטובים של השנה, לעשות רשימות, לקטלג, להחליט מה יותר טוב ממה. זה כיף לפעמים, אבל גם קצת בעייתי כשבדרך אנחנו מפספסים המון מוסיקה מצויינת.

כשהשיר התחיל להתנגן לא ידעתי של מי הוא או מאיזה אלבום הוא, וזה לא עניין אותי. לא סחבתי איתי את ההיסטוריה שלי עם האמן, ולא הייתי עסוק בהשוואות ל"תיאטרון רוסי". סתם שמעתי שיר מעולה שריגש אותי כמו שלא התרגשתי כבר הרבה זמן (סתם אני לא מתרגש, אני גבר. אין לנו רגשות, רק אשכים).
אני מכיר אנשים שהצליחו לפספס באותה צורה את כל מה שרדיוהד עשו אחרי OK Computer (חתיכת פספוס רציני), או את כל מה ש Arcade Fire עשו אחרי Funeral.
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקבוע עבור כל אמן שאנחנו אוהבים את נקודות השיא, ופשוט לגשת לכל אלבום כמו לדייט ראשון, טבולה ראסה. בלי "האלבום הכי טוב שלו מאז X" או "לא מגיע לשיאים של Y".
יכול להיות שנוכל ליהנות מהרבה יותר יופי אם רק נעשה את מה שהאמנים האהובים עלינו כבר עשו - נעבור הלאה.


7 תגובות:

Unknown אמר/ה...

מסכים עם כל מילה...

אביתר בנאי אומן בחסד עליון =]

אנונימי אמר/ה...

אני אף פעם לא נפלתי ממנו

בוודאי לא בפאזת החוזר בתשובה.
אין לזה קשר.
פשוט השירים ממש ממש לא טובים.

אמרי מרמור אמר/ה...

זכותך לא לאהוב את השירים (כי בטח שאלת את עצמך אם אני מרשה לך לא לאהוב אותם), לי הוא יותר חשוב כדוגמה לאמן שהוציא אלבום שתפס אותי אישית כל כך חזק, ועדיין ויתרתי עליו כי הוא הפסיק ליצור באותו סגנון, וחבל. יותר מזה, אם הייתי מקשיב לאלבומים המאוחרים שלו כאלבומי בכורה של אמנים חדשים, הייתי מעריך אותם הרבה יותר מהר.

ארז.ס אמר/ה...

ישנה להקה אחת שאותו דבר קורה לי איתה שוב ושוב. מדובר ב- of montreal שהוציאו ב- 2007 את hissing fauna... אחד האלבומים האהובים עליי ביותר ומאז כבר שני אלבומים מאז אני (ואת האמת, כמעט כל העולם) מתאכזב מהם ומשווה לאלבום ההוא.
ובאמת, לאחר ביקורת שקראתי על אלבומם האחרון ובעקבות הפוסט הזו אני לא יכול שלא לחשוב שאולי האלבום הזה לא כזה נורא אלא בעיקר סובל מההשוואה המיותרת. צריך לתת שמיעות חוזרות.
ועם זאת, אני לא יכול לקוות ריליס אחרי ריליס שאולי הפעם הם יצרו שיעמוד בסטנדרטים של פאונה.

אמרי מרמור אמר/ה...

לגמרי.. בגלל פאונה גם לי לקח המון זמן לקלוט איזה מעולה/מוזר/שוב מעולה skeletal lamping (הוא מעולה. תשמע אותו שוב. עכשיו.)

מתן שיינר אמר/ה...

עוררת אצלי הרבה הזדהות עם הרשומה הזאת. גם אני התייחסתי ל"עומד על נייר" כפי שהתייחסת כי הוא הגיע ממש בתקופה שבה גיליתי את שני האלבומים הראשונים של אביתר. רק אחרי כמה שנים הצלחתי לשמוע אותו בניתוק יחסי מהם וכמובן נהניתי יותר. המסקנה שלך מעוררת הזדהות ומחשבה בהחלט הרבה מעבר לאביתר וגם מעבר למוזיקה, למרות שזה תחום העניין העיקרי שלי.

אורי זר אביב אמר/ה...

בעקבות קריאת הפוסט המצוין הזה אני מאזין עכשיו לאלבום. אני כבר לקראת סופו, ומתרגש כל כך. תודה.

הוסף רשומת תגובה