Pages

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

ביקורת: נינט טייב – קומוניקטיבי (או: Objection!)


טוב, נינה תני לי מבט מיוסר אל האופק. מספיק קרוב.
הבעיה שלפנינו היא כזאת - אני אוהב את האלבום האחרון של נינט.

גם אני לא חשבתי שההנאה שלי מאיזה אלבום היא בעיה, אלא שמאז כבר הובהר לי שכשפוץ מוסיקלי כמוני אוהב (לא סתם מחבב או מסמפט פלוס - אוהב) אלבום של נינט, עליו לנסח כתב הגנה מסודר על מנת שיוכל לייצג את עצמו בבית משפט האינדי הקרוב לביתו (מתכנס באוזן בר, מתחיל שעתיים אחרי השעה שפורסמה).
יכולתי לצפות את ויכוחי הסרק עם כל אלה שהתאכזבו מכך שהיא הפסיקה לשיר מה"נשמה" (כי יש נשמות ואפשר לשיר מהן ואנחנו חיים בעולם רציונאלי ושפוי), אבל כשגם אחיך למחתרת מתחילים לשפוט אותך אתה מבין מהי בדידות. הוא מבין אותי.

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

חובת הורדה? על Boardwalk Empire



הסדרה החדשה המדוברת ביותר בעונת הסתיו של ארה"ב היא Boardwalk Empire סדרת הדגל החדשה של HBO.
מדובר בדרמת גנגסטרים מושקעת במיוחד עם קבלות רציניות במיוחד - כתיבה של טרנס ווינטר (שכתב 25 פרקים לסופרנוס, שני רק לדיוויד צ'ייס), מעורבות יצירתית של מרטין סקורסזה (שגם ביים את הפרק הראשון) ותפקיד ראשי לסטיב בושמי שהייתי צופה גם בשני גברים וחצי אם הוא היה מככב בה (בעצם לא. שני גברים וחצי זה נורא).
העלילה מתרחשת באטלנטיק סיטי (ובהמשך גם מתחלקת עם שיקגו וניו יורק) בתחילת שנות ה-20 - תקופת חוק היובש אשר הוציא את האלכוהול מחוץ לחוק בארה"ב והפך את הברחות האלכוהול לתחום רווחי במיוחד עבור ארגוני הפשע. בושמי מגלם את אנוק "נאקי" תומפסון, הגזבר המושחת של אטלנטיק סיטי ועושה עבודה מצויינת (כל מילה מהשורש fuck היא יצירת אמנות בפה של בושמי). שווה גם לציין את מייקל "דיקפריו לעניים" פיט שמגלם את ג'ימי דרמודי המיוסר, בן החסות לשעבר של תומפסון, המחפש דרך לחזור לחייו אחרי ששוחרר עקב פציעה מצבא ארה"ב.

טעות בזוכה ב Australia's Next Top Model

מביך ומשובח - המנחה של Australia's Next Top Model מכריזה בשידור חי על הזוכה הלא נכונה:
DHA9TTY2VNGD




פתאום משדרי הגמר של הישרדות בערוץ 10 נראים הרבה יותר מקצועיים (לא ממש).

יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

שירה עברית - "ניסים" מאת עברי לידר

קוראים יקרים,
עולם התרבות הוא הרבה יותר מהבוהק הריקני של מסך הטלוויזיה, ידיעות הרכילות בצהובונים או הלמות הבס הפועם של להיטי ה"דאנס". תרבות עברית תמיד הייתה בראש ובראשונה המילה הכתובה.
לכן אצלנו בחסר תרבות, הוקם מדור שיעזור לבאר את שיריהם של מיטב היוצרים במוסיקה הישראלית ובדרך גם לקדש את השפה העברית.
נפתח עם כן בשירו של האמן עברי לידר, "ניסים".

ניסים תשמע, תהיה מלחמה

בקרוב נגיע רחוק

אנו פותחים בדרמה. גיבור השיר פונה לידידו ניסים ומתריע מפני המלחמה שבדרך. אך מייד אחר כך מבטיח שבקרוב יגיעו רחוק. האם שניהם קצינים המקווים לקידום מהיר במהלך המלחמה? או שאולי רומז הגיבור שהם עלולים למצוא את מותם בקרב וכך להגיע "רחוק" יותר משקיוו? בואו נמשיך בתקווה לתשובות!

ניסים תשמע, תהיה מלחמה 
גם הבכי מושפע 
מהצחוק


שוב מוזכרת המלחמה שבדרך, אך אל לנו לתת לרוחות אהובינו ליפול! עלינו לצחוק על מנת להקל את כאב המשפחות הדואגות.

לא לדחוק לפינה
הרגשה משונה 
תתרכז בבקשה, 
מתקרבת לשאול שאלה
תנסה לא לצחוק כמו משוגע 
שנתקע לו חיוך 
בוא תביא נשיקה


והרי לנו תפנית ראשונה - אנו מגלים שהגיבור שלנו הוא בכלל גיבורה ולא רק זאת, נראה שניסים מיודענו אינו מתעניין כלל בשמועות על מלחמה. הוא דוחק בה לפינה, מעוניין לבצע את זממו, צוחק מדבריה כמטורף. הגיבורה שלנו מוצאת בהתנהגותו האגרסיבית איזה קסם ונעתרת לנשיקה. ידוע  הרי שמלחמה מסעירה לעיתים קרובות את היצרים. נמשיך.

תתמכר, תנסה להגיד שחסר 
שמגיע לך קצת יותר 
מהיופי, שאין לך אופי לזה


הגענו למרכז השיר - הפזמון. ובפזמון מאיצה הגיבורה בניסים שלנו לחיות את חייו במלואם ולא לצאת לקרב.
היא מפצירה בו לנסות לספר לקב"ן על איזו התמכרות, לטעון שמגיע לו לחיות ולטעום עוד קצת יופי, שאין לו אופי למסגרת צבאית. הגיבורה המסוכנת שלנו מנסה לדרדר את ניסים להשתמטות משירות צבאי

תתמכר למילים של מיכל 
שאומרת שכל כך חבל שהמים 
לא דומים לשמיים 
בכלל


כעת אנו מגלים כיצד תלמד הפוחזת את ניסים לזייף את אותה מחלת נפש, אותה התמכרות -היא מציעה לו לחזור על כמה מהמלמולים הפסיכוטיים של ידידתם המכורה מיכל, אשר במהלך מה שמכנים "טריפ" הודיעה שהיא מצטערת על כך שמים אינם דומים כלל לשמיים. דברי הבל שכדוגמתם עוד לא שמעתי... כמעט ונדמה שאותה המיכל חיברה את שני חלקי המשפט האלה יחדיו רק מפני שהם מתחרזים.

ניסים תראה זה הכל במקרה 
יחכו לך שני אנשים 
ניסים תשמע תהיה לחימה 
אבל אנחנו נצא מנצחים


אולי יגיעו מהמשטרה הצבאית לאסוף את ניסים, אך הגיבורה מבטיחה שהם יצליחו במזימתם הפחדנית לחמוק משירות.

לא לדחוק לפינה הרגשה משונה 
תתרכז בבקשה, 
מתגנבת לראש שאלה 
שאולי האויב הוא בעצם חבר 
שנתקע לו אגרוף 
מבקש נשיקה


וכעת תפנית שנייה ומשמחת!
ברגע האחרון ניסים שוב מפסיק להתרכז בדברי אותה גברת נלוזה ומתחיל לראשונה לפקפק בכוונותיה. מתגנב לראשו הספק שאולי בעצם האויב האמיתי במלחמה הזו היא בעצם "חברתו" הטובה המעודדת אותו לסטות מדרך הישר ומנסה לפתות אותו בנשיקות זולות - מרוב זעם הוא לרגע חש רצון לתקוף אותה פיזית באגרופיו!

תתמכר, תנסה להגיד שחסר 
שמגיע לך קצת יותר 
מהיופי, שאין לך אופי לזה 
תתמכר למילים של מיכל 
שאומרת שכל כך חבל שהמים 
לא דומים לשמיים 
בכלל


ואנו מסיימים בעוד ניסיון נואש לדרדר את ניסים שלנו גיבור ישראל, אך הפעם אנו כבר יודעים שניסים לא ייפול בפח וייצא לקרב בששון.


תחי מדינת ישראל!


מילה על כריסטינה הנדריקס



כמו כל צופה טלוויזיה עם עיניים אני שפוט של "מד מן". בכלל תמיד משמח שמשהו כל כך מוצלח מקבל קהל והכרה בזמן אמת (ע"ע Party Down יהי זכרה ברוך).
כמו כל גבר עם עיניים אני גם שפוט של כריסטינה הנדריקס. ברור לגמרי גם למה היא אחת מהשחקניות היחידות בקאסט שמישהו זוכר את שמן (וכבודה של ג'נוארי ג'ונס במקומה מונח).
הבעיה היחידה שלי עם הפריצה הגדולה של הנדריקס היא התפיסה שהפיכתה לסמל מין (גם בתוך התכנית וגם בסיקור התקשורתי שלה) היא איזה ניצחון למין הנשי. זה בדרך כלל הולך ככה :
"איזה יופי לראות אישה אמיתית, עם קימורים, מככבת בתכנית כמושא התשוקה של כל גבר". או משהו כזה.
אז בקשר לזה – כריסטינה הנדריקס היא לא אישה אמיתית. כלומר אני מניח שהיא קיימת (אפילו שאני לא אופתע עם מתיו וינר פיתח אותה באיזו מעבדה, ואם כן כל הכבוד מתיו) אבל אף אחת לא נראית ככה. כל הסיפור הזה על איך שבחורה שדומה בעיקר לג'סיקה רביט עם קצת יותר אגן והרבה יותר חזה (שוב, כל הכבוד מתיו) מייצגת על המסך איזה ניצחון פמיניסטי הוא סתם שקר גס.
אתם יודעים מי נראית כמו אישה אמיתית? אליזבת' מוס.
"אני בת אנוש."
אליזבת' מוס משחקת בסדרה את פגי אולסן והרבה מכם לא ידעו עד עכשיו איך קוראים לה. לא ידעתם כי היא נראית כמו בחורה נורמלית ולא כמו דמות קומיקס, ושערים עם בחורות נורמליות לא מוכרים עיתונים כמו החזה של כריסטינה הנדריקס.



"אני רובוט מהחלל."
הנדריקס היא פצצת עולם וכיף שיש מצלמות שמנציחות את הפלא הזה רוב הזמן, אבל בואו נרגיע את חגיגות הניצחון על השטחיות. אנחנו אוהבים לראות אותה בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו אוהבים לראות את בר רפאלי – היא חייזר יפיפה.
בואו רק נודה בזה. 

ביקורת אלבום – אמיר דדון (או: איפה הזמרים)



אמיר דדון יודע לשיר. לא הייתי רואה צורך לציין את זה  אם לא הייתי שם לב שהוא די לבד בעניין הזה כרגע.
תפתחו רגע רדיו, טלוויזיה, תבדקו במכנסיים השניים – זמרי רוק ישראלים שיודעים לשיר במובן הכי פשוט וטכני של המילה הפכו למצרך נדיר. כאלה שיודעים לפתוח את הפה ולהוציא קול יפה וחזק בלי לזייף. כולנו התאהבנו כל כך בתפיסה שברוק זה לא משנה אם יש לך קול (ע"ע טיעון "גם בוב דילן שר כמו צפרדע" הישן והלא כל כך טוב) עד שנשארנו כמעט בלי זמרים שלא צריך להקשיב למילים כדי להתאהב בהם.
לא שאני לא אוהב את נועם רותם, ברי סחרוף, עמיר לב, אביב גדג', יורם חזן, אביב גפן, אריק ברמן, רמי פורטיס, שלומי שבן, ג'נגו, דן תורן, דודי לוי, גלעד כהנא ועוד המון ששכחתי, ואין ספק שהם כולם מבריקים ואף אחד לא יכול לבצע את השירים שלהם כמוהם, אבל היחס של עשרים כאלה על כל אמיר דדון אחד הוא די משונה. תירגעו, אני יודע שדדון לא לגמרי לבד ואני מתנצל ששכחתי להזכיר את הזמר האהוב עליכם X ששר ממש יפה. צודקים, אבל אתם לא יכולים שלא להודות שהם במיעוט בתוך קבוצת אנשים שהגדרת המקצוע שלהם היא "זמר".
אולי באיזו מין תגובת נגד משונה למוסיקה המזרחית, בה מיתרי הקול תופסים מקום חשוב יותר מהמילים (ולפעמים הלחן) ובהתאם מלאה בגרונות מצויינים, הרוק הישראלי סינן איכשהו החוצה את כל מי שסתם שר יפה.
המצב הזה הופך את אלבום הבכורה של דדון למצרך נדיר בנוף המקומי.
כבר הייתי בטוח לגמרי שאני לא יכול ליהנות משיר בעברית אם המילים שלו בינוניות (לעומת שירים באנגלית שבהם זה לא ממש משנה לי) ופתאום אני שומע את אמיר דדון וממש לא איכפת לי מה הוא שר. זה פשוט נשמע ממש טוב.
אלבום כזה לא אמור להיות כל כך חריג. בסך הכל מדובר במקבץ שירי רוק מיינסטרים בטוחים וקליטים, עם קצת דיסטורשן אבל מספיק גיטרות אקוסטיות לא להפחיד עורכים מוסיקליים, מילים לא מביכות ברובן אבל גם לא מבריקות וזמר עם קול גדול שיודע להשתמש בו - בקיצור מה שנקרא להיטים.


יש פה לא מעט שירים מצויינים ממש. הסינגלים "חלל" ו"אור גדול", "חולה הביתה" עם המילים של יהונתן גפן שכל ישראלי שהעביר תקופה בחו"ל יזדהה איתן,  "חצי"  ו"זכרתי לך חסד" עם מילים מהמקורות ופתיחה שכל פעם מזכירה לי את השיר ההוא של Ugly Kid Joe
 כמו בהרבה אלבומי בכורה ישראלים אפשר לשמוע שזמן הבישול היה קצת ארוך ולא לגמרי רציף, מה שהוביל לאלבום שלא נשמע ממש אחיד. יותר אוסף שירים מיצירה אחת, אבל לאף אחד כבר לא אכפת מאלבומים בכל מקרה אז מה זה משנה.
אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי ככה אמור להישמע רוק אמצע הדרך בישראל. לא מאוד מורכב, לא מאוד מעיז אבל נשמע מדהים. אתם צריכים להקשיב לאמיר דדון כי הוא די לבד בעניין הזה כרגע.


ה MySpace של אמיר דדון

ברוכים הבאים (או: צ'קים בקופסה מימין)


פוסט פתיחה זה קצת מוזר כי אף אחד לא קורא אותו בזמן אמת. לבלוגי תרבות אין פתיחות חגיגיות. בשביל זה יש H&M.
מה שאומר שאתם כאן כי אהבתם דברים שעוד לא כתבתי (הם מבינים למה אני מתכוון).
אז מה יהיה? ביקורות ומחשבות על מוסיקה, טלוויזיה וקולנוע. מי שיקרא יסכים איתי או יתעצבן מכמה שאני עיוור ואיך בכלל יכול להיות שאני לא אוהב את Glee (יכול להיות. Glee מעפן).
 בכל מקרה אני אשתדל שיהיה נחמד ושיהיה מספיק כיבוד.
אה, ופה ושם יהיה סרטון YouTube שגם ככה כבר העבירו לכם במייל, אבל אין מה לעשות בכל זאת זה אינטרנט פה.
זהו בערך, עכשיו רק נשאר לקוות שמישהו בכלל יגלוש לעמוד הזה. כל מה שאני יכול להגיד זה ש
בר רפאלי אלירז שדה אסתי גינזבורג דיאנה גולבי אבודים ליידי גאגא.
ציצים.

יאללה בלגן