Pages

יום שני, 31 בינואר 2011

שיר חדש של Fleet Foxes להורדה

אמרתי גשם של שירים יפים או לא אמרתי?
Fleet Foxes מוציאים במאי אלבום חדש בשם Helplessness Blues והנה שיר הנושא שלו לשמיעה והורדה:


אז מסתבר שהשועלים לא שינו שום דבר בסגנון שלהם מאז הפעם האחרונה שנפגשנו -הקול של רובין פקנולד ממגנט כמו תמיד (זה עדיין אחד מהדברים הכי יפים ששמעתי בשנה שעברה) והסאונד נשאר חם ועשיר (פיל אק חזר להפיק גם את האלבום השני).
בקיצור נראה שהם המשיכו לעשות את המוזיקה היפה והמחבקת שלהם בלי ממש להתקדם לשום מקום ומבחינתי זה פשוט תענוג.

I was raised up believin'
I was somehow unique
Like a snowflake distinct among snowflakes
Unique in each way you can see.

And now after some thinkin'
I'd say i'd rather be
A functioning cog in some great machinery
Servin' some thing beyond me

But i don't i don't know what that will be.
I'll get back to you someday
Soon you will see.

What's my name what's my station
Oh just tell me what i should do
I don't need to be kind to the armies of night
That would do such injustice to you.
Or bow down and be grateful
And say "sure take all that you see"
To the men who move only in depleted halls
And determine my future for me.

And i don't i don't know who to believe
I'll get back to you someday
Soon you will see.


If i know only one thing
Is that everything that i see
Of the world outside is full of such wonder
That often i barely can speak

Yeah i'm tongue tied and dizzy
And i can't keep it to myself
What good is it to sing helplessness blues?
Why should i wait for anyone else?

And i know i know you keep me on the shelf
I'll come back to you someday
Soon myself.

If i had an orchard
I'd work 'till i'm raw.
If i had an orchard
I'd work 'till i'm sore.
And you would wait table 'till you ran the store.

Oh oh ohh.

If i had an orchard i'd work 'till i'm sore.

האזנה מלאה: Bright Eyes - The People's Key



האלבום החדש של Bright Eyes (והאחרון שקונור אוברסט מוציא תחת השם הזה לטענתו) ניתן האזנה מלאה דרך NPR.
האמריקנה של האלבומים הקודמים מפנה את מקומה עבור סאונד עדכני יותר, וכשאני אומר "עדכני" אני מתכוון לאיך שאוברסט חושב שנשמע שיר עדכני (רוק פופ די סטנדרטי עם קצת דיסטורשן וסינטיסייזרים). בהאזנה ראשונה זה קצת משונה כי סגנון הכתיבה של אוברסט לא ממש השתנה והסאונד הזה לא מתיישב לי בטבעיות עם השירים שלו. מצד שני, ככה הרגשתי גם בהאזנה ראשונה לניסיון של ה Decemberists ליצור אלבום אמריקנה עם החדש שלהם ועכשיו שהתרגלתי אני חושב שהוא פשוט מצוין.
מה אתם אומרים?


שירים חדשים ויפים

ברור שכל שבוע יוצאת המון מוזיקה חדשה לאוויר האינטרנט אבל כנראה שלא תמיד יש לי כוח להקשיב, כי השבוע האחרון הרגיש כאילו נופל עלי גשם של שירים יפים משום מקום (אני ודימויים זה כמו... אני ודימויים).
הנה כמה דברים מוצלחים מהשבוע שעבר:

1. My Brightest Diamond  המופלאה התארחה בתכנית Studio 360 של WNYC וביצעה שיר חדש ותזמורתי בשם We Added It Up. אני לא משתמש במילה מקסים בדרך כלל, אבל השיר הזה מקסים.




יום חמישי, 27 בינואר 2011

חמישייה : מוזיקה קלאסית לאנשים שלא אוהבים מוזיקה קלאסית


רוב האנשים לא שומעים מוזיקה קלאסית וזה לא נורא מפתיע. מוזיקה נשארה סוג האמנות הפופולרי והרלוונטי ביותר (מכמה שירים אתם נהנים ביום? ומכמה ציורי שמן?) והגיוני שהמאזין הממוצע יצרוך בעיקר אמנות עכשווית לפני שיתפנה לאמנות ממאות קודמות. העניין קצת מוזר יותר כשמבינים שגם רוב חובבי המוזיקה לא שומעים מוזיקה קלאסית. כלומר, גם אנשים שמחפשים אקטיבית עולמות חדשים שאפשר לצלול לתוכם, שמעוניינים לאתגר את האוזן שלהם, שנרתעים מהקל לעיכול, גם הם שומעים רק מוזיקה שנוצרה בטווח של כ-50 שנים אחורה תוך דילוג אלגנטי מעל 500 השנים העשירות שלפניהן. זה לא שכולם חייבים לשמוע הכל, אבל עם קלות הגישה המטורפת שלנו לכל תו שנכתב במאות אחרונות היית מצפה לאיזה גל של פופולריות חדשה למוזיקה הקלאסית לפחות בקרב קהל הגיקים המוזיקליים, והגל הזה לא ממש הגיע.

הבעיה כאן היא בעיקר תדמיתית. קודם כל,יש את התחושה הזאת שאני עדיין לפעמים מקבל כשאני מנסה לקרוא שירה לדוגמה - התחושה שצריך כל מיני כלים כדי "להבין" את זה, שאי אפשר סתם להקשיב ולקבוע מה אני אוהב ומה לא כי אני לא מבין בזה מספיק. מעבר לזה, עצם השימוש במונח "מוזיקה קלאסית" כדי לתאר מגוון כזה של מוזיקה כאילו מדובר בז'אנר אחד הוא די דבילי. זה גורם למאזין האקראי להחליט אם מוזיקה קלאסית מושכת אותו כשהוא מתבסס על שניים וחצי להיטים לא בהכרח מעניינים. זה קצת כמו לתת למישהו לשמוע את המקרנה כדי לקבוע אם כל העניין הזה של "מוזיקה פופולרית" הוא בשבילו.

וגם אם עברנו את המשוכה הזאת והתחלנו לנסות עוד כמה דברים חוץ מהחמישית של בטהובן או "ארבע העונות", אנחנו מגלים שאנחנו חייבים לשנות לגמרי את הצורה שבה אנחנו מקשיבים כדי לא לאבד פוקוס ולמי יש כוח לזה. בתור מאזין שרגיל כל כך לסיפוקים המיידיים ולשיאי הרגש שבשירי פופ, אני צריך לעשות איזה סוויצ' בראש לפני שאני שומע משהו של מלחין כמו דביסי, מישהו שמנסה לייצר אווירה או צבע מסוים ולאו דווקא לבנות דרמה.
אבל ברגע שמפקסים את האוזן קטע שנשמע קודם רדום נשמע פתאום מסעיר (בחיי, מסעיר). בחדר השינה שלי תלוי שעון מחוגים שלא עושה שום רעש מיוחד. אבל באמצע הלילה, אם האוזן במקרה מתמקדת עליו, פתאום כל תקתוק שלו נשמע כמו פטיש בקיר. כדי לא לתת למוזיקה קלאסית להתפייד לרקע, נדרשת איזו התמקדות דומה גם מהאוזן הפופית שלנו.

אז הנה חמישה קטעים שנגישים בעיני גם לילדי אינדי שעוד לא יצא להם להתחבר למוזיקה קלאסית עד היום. לא כולם "להיטים" מהשורה הראשונה, אבל יש בהם את כל מה שמשמח אותי במוזיקה עכשווית - יש להם אחלה הוק (רק שעכשיו קוראים לו מוטיב), המון משחקי דינמיקה ורגש סוחף. כל אחד מהם יכול להיות נקודת קפיצה לעולם שלם.
אה ובסוף תהיה תמונה של הינשוף החמוד בעולם, אז שווה להישאר.


יום שלישי, 25 בינואר 2011

האזנה מלאה: The Go Team - Rolling Blackouts


יש לי מבקר קטן בראש שמנסה ליילל עד כמה שהאלבום החדש של The Go Team הוא הכל חוץ מחדש, ושהסאונד שלהם שלא ממש השתנה מאז אלבום הבכורה ההוא שהעיף לכולם את הראש ב-2004 כבר נשמע די מיושן. למזלי יש לי שם גם מישהו שעושה לו וודג'י, נועל אותו בחוץ וחוזר לרקוד.
Rolling Blackouts, האלבום החדש של The Go Team, נשמע כמו חיוך מטופש מאוזן לאוזן (ממש כמו שני האלבומים הקודמים שלהם) ואפשר לשמוע את כולו כאן -



חובת הורדה : Justified


אני ממש אוהב מערבונים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון שראיתי את הטוב הרע והמכוער כמה פעמים כשהייתי קטן. אני מתכוון לדבר האמיתי. שיין, בלתי נסלח, The Searchers, The Wild Bunch, כל המיתולוגיה הזאת של האקדוחן הבודד. מדהים כמה תוכן וכוח אפשר ליצוק לתוך העולם הבסיסי הזה.
Justified שאם יש לכם הוט (למה יש לכם הוט?) אתם יכולים לתפוס אותה בימי ראשון בערוץ 3 תחת השם "צדק פרטי",  היא מערבון מודרני שבמרכזו עומד ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט), מרשל אמריקאי שנאלץ לחזור לעיירה הדרומית בה גדל אחרי שהסתבך בתקרית של ירי לא בהכרח מוצדק בפושע במיאמי. הסצינה הזאת, שגם פותחת את הסדרה, מציגה את גיבנס בתור אקדוחן קלאסי שתקוע בעידן הלא נכון - הוא מתיישב מול רוצח שיושב בנחת במסעדה של מלון על החוף, בטוח בידיעה שהוא מוגן מאחורי שלל הבירוקרטיה המשפטית של ימינו, ומודיע לו ברוגע שיש לו שתי דקות לעזוב את העיר ולא לחזור או שהוא יורה בו במקום. בגדול זה בדיוק מה שקורה. השאלה שתמיד מרחפת מעל הדמות הזו היא האם גיבנס הוא איש חוק שמאמין בצדק מהסגנון הישן, או שהוא פשוט מחפש סיבה ללחוץ על ההדק.

יום ראשון, 23 בינואר 2011

אלבום להורדה : The Leadership - Frontiers

The Leadership משתדלים לא להביט במצלמה.
ואם כבר מדברים על רוק בארים אמריקאי (דיברנו על רוק בארים אמריקאי נכון?), תכירו את The Leadership.
אם נשחק רגע במשחק הרפרנסים הם נשמעים קצת כמו הצד הרוקי יותר של ריאן אדמס והקרדינלז וזה לא דבר רע בכלל.
האלבום שלהם Frontiers הוא חצי שעה כיפית של שירי גראז' רוק אנרגטיים לפי הספר. אין כאן שום דבר מקורי במיוחד ולגמרי לא אכפת לי.
כדאי להוריד את האלבום בבנדקמפ שלהם כדי להיזכר בפעם האלף שלא חייבים להמציא שום דבר חדש בשביל לעשות רוקנרול.





סינגל : נעם רותם - ברזל ואבנים


לנעם רותם יש בעיה. עזרה בדרך פשוט היה טוב מדי. ולא סתם טוב מדי, אחד-מהאלבומים-הישראליים-הטובים-בכל-הזמנים טוב מדי. מה אתה עושה אחרי שכבר הוצאת יצירת מופת?
לתת עוד מאותו הדבר? לנסות להעלות את הרף ולהרחיב את הסגנון של האלבום הקודם? לשבור לכיוון אחר לגמרי כדי להימנע מהשוואות?
לפי הסינגל הראשון ושיר הנושא מהאלבום הבא ברזל ואבנים רותם הלך על האפשרות הנסתרת והנכונה ביותר של "כל התשובות אינן נכונות" ופשוט המשיך לכתוב שירים טובים.
עוד בקרח תשע ובחלקים גדולים של אלבום הבכורה שלו, חום אנושי, רותם תמיד הצליח לתרגם לעברית בצורה מבריקה נוסחאות רוק אמריקאיות בלי להישמע כמו העתק חיוור, וזה היה מאוד מרשים טכנית. בעזרה בדרך הכל התעצם כל כך כי רותם הפך לכותב מילים כנה ולא מתנצל. מהכותבים שיודעים לבחור את הניסוח הפחות מתוחכם אם הוא זה שמבטא את הרגש בצורה המדויקת ביותר. הוא החליף את כל הקריצות והמחוות באמת מדממת ואי אפשר היה להישאר אדיש מול הדבר הזה.
ברזל ואבנים הוא המשך טבעי לאלבום ההוא עם השראה מוזיקלית מתבקשת ממי שהמציא את כל העניין הזה של סיפורים של אנשים רגילים עטופים בלחנים סוחפים שהופכים את הסיפורים האלה לאגדות - במילים אחרות, אם ברוס ספרינגסטין היה דובר עברית הוא היה כותב את השיר הזה.




התעוררתי בלי אויר על המיטה הלבנה 
לא הצלחתי להסביר מה צעקתי משינה 
היו לי חלומות רעים, הלוואי שלא היו אמת 
מתחמק ממבטך, ואני חייב לצאת 


והנה יום חדש מתחיל, אני חוצה את הכבישים 
אל השדה מאחורי המפעלים הנטושים 
שם כל החלומות הופכים לאלף רסיסים קטנים 
יושב על הר אשפה רואה ברזל ואבנים 


יש זכרונות שיכולים להפוך כל לב שחור 
הם קודחים בנשמה, משאירים רק בור 
שוב הזבובונים סביבי, ריח נשק וזיעה 
הבתים הלבנים כמו מצבות על הגבעה 


והנה יום חדש מתחיל.... 


כבר אין את מי להאשים 
מסתכל על שתי ידי 
עשיתי כל מה שצריך 
בשביל לחזור אלייך חי 
רק אני אדע תמיד 
שתי דמעות זלגו לים 
נשטפו עם הגלים, ולעזאזל איתם 


כי הנה יום חדש מתחיל... 


בין כל האנשים ברחוב 
כשאת רוצה אותי קרוב 
בלילה כשאני איתה 
גופך החם על המיטה 
הופך ברזל ואבנים 
הכל ברזל ואבנים

יום חמישי, 20 בינואר 2011

קליפ : עינב ג'קסון כהן - שיר הרס

אז הנה דבר אחד שקרה בזמן שלא היה לי אינטרנט - יש לעינב ג'קסון כהן קליפ רשמי ראשון! תמרה פלינט שעשתה עוד כל מיני דברים יפים ביימה וערכה את הקליפ ל"שיר הרס", הסינגל השני מתוך "עץ נופל ביער".
אז לא רק שיש לנו כאן קליפ ראשון לעינב ג'קסון יקירת הבלוג, יש כאן קליפ ישראלי חדש לשיר נורא יפה ואפילו הושקעה בו יותר ממינימום מחשבה. הכל חדשות טובות.


רגע/שיר : Sigur Ros - Svefn-g-englar



זה מהנופשים האלה שלא באמת נותנים לך להתפקס.
רק תנועה מתמדת בין הקרבות האבודים מול הבופה (כמה שלא ניסיתי הוא תמיד נשאר מלא באוכל בזמן שאני יצאתי ממנו נפוח, כואב ומובס), האטרקציות המקומיות שמגלות יצירתיות מדהימה בכל מה שקשור למציאת דרכים להוביל אותך אל חנות המזכרות (עד עכשיו יש לי סיוטים על הבובות הממוכנות של "עיר המלכים") ומרכזי הקניות הממוזגים שמציעים המון בגדים בזול ואפשרו לי להתנסות בהמון תנוחות חדשות בהן אפשר להחזיק את הארנק של אשתי. כל זה נשמע כמו איזה קטע לעוס של קטורזה או יותר גרוע, טור של יאיר לפיד. זה נשמע ככה, כי זאת בדיוק חופשה באילת - המקבילה התיירותית לטור של יאיר לפיד. הכל נעים ומפנק, אבל גם נדוש, פומפוזי ומוגזם. נו, אילת.
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בים. יש לי בירה ביד ואוזניות על הראש והאייפוד זורק שירים באקראי ומחכה לראות אם משהו תופס. השמש עושה את העבודה שלה והניוון הזה של הימים האחרונים שהשאיר מהמוח שלי רק טיימר שסופר לאחור את השניות עד לביקור הבא בחדר האוכל מתחיל להרגיש לא רע, ואז עולה השיר הזה ובעשר דקות מצליח למוסס את כל המסביב ולהעיר אותי. אני כאן והים יפה ואני אוהב את מי שאיתי ויש בכל זה ערך.

שבוע שלם בלי אינטרנט. לפחות ארבעה קילו יותר. חזרנו.

יום שישי, 14 בינואר 2011

אוי זה אדיר - The Black Keys נגד Vampire Weekend אצל סטיבן קולבר

סטיבן קולבר לא הצליח להחליט למי להצביע בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר  של פרסי הגראמי. אז הוא החליט לארח קרב בין ה Black Keys ל Vampire Weekend אצלו באולפן. לא רוצה להרוס, תראו וזהו.




אה וסטיבן, בינינו, ה Black Keys לוקחים.

יום חמישי, 13 בינואר 2011

תקציר: הבורר 3 פרק 12 (סוף עונה!)


בפרקים הקודמים : לאמרי לא היה מה לכתוב, אז הוא החליט לכתוב תקציר על פתיחת העונה השלישית של הבורר וזה היה נורא כיף וגם היו אנשים שאוהבים את זה, אז הוא המשיך.
ועכשיו : סוף העונה. Let's do this.

אבי וקוקי מחכים בשדה התעופה מול שער 8 לרותי טוויזר שאמורה לחזור לארץ עם כל הכסף מעסקת הסמים, היה איזה חשש שאולי למישהו יהיו שאלות על 26 מיליון היורו שהיא מסתובבת איתם בתיק אבל אבי אמר לרותי לעבור במסלול הירוק אז הכל בסדר. חוץ מהחולשה הזאת, אין בתכנית חורים. בינתיים אבי מעביר את הזמן בהרצת שורות קוק בג'יפ.

בשדה מחכה לרותי שימי אנג'ל ואומר לה שאבי אמר לו לאסוף אותה. משום מה היא לא מעוניינת ללכת לשום מקום עם הדבר הזה -

אבל אז מגיע גם אילוז וטוויזר נבהלת מהשוטר והולכת עם אנג'ל - אילוז מרים טלפון ומסתבר שהוא משתף פעולה עם יגאל הנאצי! (לא ידענו את זה קודם, נכון? אני כבר לא ממש זוכר כי המון אנשים משתפים פעולה עם יגאל נאצי. כולם בערך.)
בכל אופן, התכנית של יגאל הנאצי מצליחה ורותי יוצאת משער 13 במקום משער 8. זוכרים איך יגאל דאג שכולם יהיו בעמדות שלהם ברגע שהמבצע הזה יצא לדרך?  אז מסתבר שהעמדות היו -
1. שימי אנג'ל  - שדה התעופה.
2. כל השאר - בכפכפים מול האקס בוקס.
תכנית מטורפת.
אז עכשיו רותי יצאה עם מישהו אחר משער שנמצא עשר מטר מהשער שהיא הייתה אמורה לצאת ממנו -

הי אבי! אתה יושב בתוך ג'יפ! אחריהם!


דביל.
אבי לא מצליח לתפוס בריצה את האוטו של שימי והופ, הלכו 26 מיליון יורו. יש פתגם סיני עתיק שאומר -
"אם יגאל עדיקא יכול לגנוב לך את הכסף, הוא לא היה שלך מלכתחילה."



יום רביעי, 12 בינואר 2011

אנשי המצלמות



אולי זה רק אני, אבל שמתם לב שבזמן האחרון התכניות שמסקרות בידור נהיו מרושעות יותר?
כלומר גיא פינס ושאר החברים תמיד התעסקו בטראש ורכילויות זה ברור, זאת העבודה שלהם. אבל  בשנה האחרונה, בעיקר מאז שפינס עבר לערוץ 10 והתחיל להתחרות בחדשות הבידור של לאון רוזנברג שתפסו את המשבצת הישנה שלו, כולם נהיו קצת פחות בני אדם.

בחדשות הבידור של הוט אימצו את הגישה הביקורתית שהנהיג פינס בשנים שלו שם. כל העניין הזה של "חדשות בידור עם שיניים" הוא בהחלט עדיף על התחנפות מלוקקת לכל פליט ריאליטי או כוכב ילדים בן יומו שעובר בפריים, אבל הפרשנות של רוזנברג לגישה הזאת היא הפרשנות השטחית ביותר. התכנית של רוזנברג לא מסוגלת לקחת עמדה ביקורתית אמיתית, ולכן היא מסתפקת בכמה הערות לעגניות אחרי כל כתבה ושאלות מעליבות שנשאלות בחיוך רחב.
רוזנברג התחיל גם את פינת הוידאו פפראצי הדוחה (בהשאלה מ TMZ), והתחיל לשלוח "כתבים" עם מצלמות כתף להיתקע בפרצוף של מיטב יושבי הביצה בדרכם לחניון או לקחת את הילד מהגן, ואלה נאלצים לענות על שאלות מביכות מעדת "איפה האקס שלך" באמצע הרחוב רק כי זה מצטלם יותר טוב מלא לשתף פעולה בכלל ולצאת כבדים מכל העניין.

 ואז גיא פינס רואה את הבעת ה"אני טוב יותר מכל זה" של רוזנברג ומחליט להעלות את הרף.
לופ הצילומים של בר רפאלי דוחפת איזה צלם, הראיון עם המטרידה החולנית של אורנה בנאי (שנאלצה להקליט בבית תגובה לדברים כדי להגן על עצמה), והחיטוט אחרי כל פרט מביך בחייהם של מתמודדי הריאליטי של הרגע הפכו את התכנית ללא נעימה לצפייה. רוב הזמן מוקדש לחיטוט בפצעים טריים או חימום של ריבים. בדגימה מהירה מהימים האחרונים אפשר למצוא תחקיר מעמיק על הסיבות לאי גיוסו של ג'קי מהאח הגדול לצה"ל, בלונדינית מחויכת ששואלת את סיון דרור מאותה התכנית על שיקום היחסים עם החבר בו בגדה, ומין הלוך ושוב של "הוא אמר עליך שאתה זבל, יש תגובה?" בין אושיות כמו חנה לסלאו, קובי פרץ ומרגול. ואני יודע שהתגובה לכל זה היא "הם רצו להתפרסם, הם ידעו למה הם נכנסים ועכשיו זכות הציבור לדעת" ואני אומר, הם ידעו למה הם נכנסים אבל אתה לא חייב להיות כזה זין.

כל זה מזכיר לי את הסיפור היפה הזה מתוך This American Life שמסביר הרבה יותר טוב את הבחילה שאני מקבל בזמן האחרון מהתכניות האלה:



אולי אפילו בפוסט האחד הזה כבר הקדשתי יותר מדי מילים לתכניות טראש מטופשות שמסקרות כוכבים של תכניות טראש מטופשות אחרות. אבל אני מחבב טראש, ורק בגלל שמישהו משתתף בטראש לא אומר שצריך להתייחס אליו כמו זבל.

יום שלישי, 11 בינואר 2011

Louis CK - Hilarious


בשנה שעברה הסטנדאפיסט הטוב בעולם הוציא את המופע החדש שלו, Hilarious, כסרט קולנוע (דבר שלא קרה מאז שמרטין לורנס ניסה לעשות את זה בשנת 2000). הוא הוקרן בסאנדנס, ובכמה הקרנות מוגבלות מאוד ברחבי ארה"ב לפני שהוזרם חופשית באינטרנט (לתושבי ארה"ב בלבד. נבלות) ולבסוף הוקרן בקומדי סנטרל ויצא היום בדיסק רגיל ו DVD.
כמו השעות הקודמות שלו, Shameless ו Chewed Up, זה הסטנד אפ הכי מבריק שלו עד היום. אין לי מושג איך הוא עושה את זה. איך אפשר לזרוק כל שנה את כל החומרים הקודמים שלך ולבנות שעה ומשהו חדשה לגמרי (ובמקביל לכתוב, לערוך ולביים סדרה) שהיא אפילו יותר מוצלחת מהמופע האחרון שלך. שעה של סטנד אפ זה המון. יש קומיקאים מעולים שרצו עם אותה השעה רוב הקריירה ולואי מעיז לזרוק אותן לפח כל שנה ועוד לצאת מנצח.


יום שני, 10 בינואר 2011

צליל ישראלי


"למוזיקה ישראלית יש סאונד רע". מכירים את המשפט הזה? אנשים מגניבים אוהבים להגיד אותו הרבה. אמנם יש לו מיליון ואחד יוצאים מן הכלל אבל הוא הפך לכזאת קלישאה כי הוא די נכון. המיינסטרים הישראלי באמת מלא בהמון דברים שנשמעים בדיוק אותו דבר, והדבר הזה אפילו לא מעניין.
שנים על גבי שנים של עיבודים חסרי יצירתיות, מיקסים איומים, נגני אולפן חסרי תשוקה, מפיקים עייפים וניסיון כנה להישמע כמה שיותר דומה לכל מה שהצליח לפניך הפכו את הרדיו הישראלי לדייסה פושרת וחסרת טעם. אולי זה קשור לעובדה שאחת מהדרכים המובילות להתחבר למאזין הישראלי היא על ידי סיוע בהורדת הדופק שלו בזמן עמידה באיילון צפון. אם השיר שלך עושה את העבודה כמאלחש מוזיקלי יש לך להיט.

כדי להצליח להגיע למקום בו לא מבהילים את המאזין עם שום דבר שהוא לא שמע קודם, מיטב המוזיקאים והמפיקים פונים שוב ושוב למקורות השראה עדכניים נכון ל-1993 במקרה הטוב. יותר ספציפית Fields of Gold של סטינג. השיר הזה הוא אבן דרך בסאונד של המיינסטרים הישראלי. לא, אבן נשמע מעניין מדי. השיר הזה הוא בלוק איטונג אפרפר בסאונד של המיינסטרים הישראלי. אבל גם זה לא ממש מדויק, כי מקור ההשראה העיקרי למוזיקה ישראלית הוא מוזיקה ישראלית אחרת.


יום שישי, 7 בינואר 2011

האזנה מלאה : Iron and Wine - Kiss Each Other Clean


First Listen של NPR הוא אחד מהאזורים המפנקים באינטרנט, ורק יומיים אחרי שהם נתנו את כל האלבום החדש של ה Decemberists להאזנה מלאה הם מעלים את הרף עם ביצוע בהופעה של כל האלבום החדש של Iron and Wine.
אני תכננתי הפעם להימנע כמה שאפשר מהדלפות של האלבום הזה. עד שאני מפתח ציפייה והתרגשות אמיתית לקראת יציאה של אלבום חדש, אין לי חשק לדלל אותה ולהכיר חצי מהשירים עוד לפני שקניתי אותו. גם ככה ההרגשה הזאת הפכה להיות נדירה מדי בשנים האחרונות.

אז אני עוד לא החלטתי אם לראות את ההופעה הזאת - מצד אחד אלה לא הביצועים המוקלטים אלא גרסאות חיות (איזה רעיון נפלא), מצד שני נראה לי שיהיה יותר כיף לא להכיר שום דבר מראש לשם שינוי.

אתם מוזמנים לצפות ואפילו להוריד את ההקלטה במלואה כאן, ואם בא לכם, גם לספר לי אם הציפיות שלי מוצדקות.
Kiss Each Other Clean יוצא ב-25 בינואר. כולם ביחד - נו כבר.

תקציר: הבורר 3 פרק 11



אז איפה היינו?
אה כן, אורנה זיהתה במועדון את רון הפרסי בתור זה שתקף אותה, הלכה להתחבא בשירותים והתקשרה משם לנדב.
נדב מגיע לשירותים ומתחיל מיד לזלזל בכל מה שיש לאורנה להגיד.
נדב - "זה הכל בראש.. את בטראומה ומשהו במקום הזה מזכיר לך פשע מאורגן."
אורנה - "duh."
נדב - "טוב, אני קורא לבורר."
אורנה - "אתה לא מבין שכולם כאן עובדים אצלו? הוא שלח אותו!"
נדב - "למה שהוא יעשה כזה דבר?"
אורנה - "כדי להיפטר מאשתך האיומה."
נדב - "duh."

ואז רון הפרסי מגיע להציע לנדב להסניף משהו. לא חזק בטאקט. לך מפה פרסי!

פרסי הולך.
אורנה - "זה הוא!"
נדב - "המוח הנשי שלך בטראומה, לא עברנו על זה כבר?"
אורנה - "אומרת לך שזה הוא נו!"
הפרסי חוזר - "בטוח שלא בא לך קצת קוק? הי מאיפה את מוכרת לי..."
וזה מספיק בשביל שנדב העובד הסוציאלי ישתכנע ויעשה את זה לחייל מספר אחד של משפחת הפשע הזאת -

אאוץ'.
אף פעם לא הבנתי איך מנסים למכור לי את כל המטר וחצי של פרסי בתור מישהו שמצטיין באלימות. אנשים שכלואים בגוף של ציון ברוך לא יכולים לעשות יותר מדי נזק אם לא כוללים השוואות כואבות לגשש החיוור.


יום שלישי, 4 בינואר 2011

האזנה מלאה: The Decemberists - The King Is Dead

האלבום החדש של הדצמבריסטים יוצא ב 18 לחודש, אבל NPR מפנקים כרגיל עם האזנה מלאה מוקדמת.
אז איך האלבום? צריך להקשיב עוד קצת, אבל כיף גדול לשמוע אותם קצת נוטשים את אלבומי הקונספט והנגיעות בפרוג וחוזרים לכתיבה פשוטה יותר (גם במילים). השירים ישירים יותר, והקאנטרי הזה שמחליף להם את רוב האקורדיונים במפוחיות יושב עליהם לא רע בכלל.
חוץ מזה, ג'יליאן וולש משתתפת כאן בכל השירים וכל מה שהיא נוגעת בו עושה לי נעים באוזן, אז אני מסודר.


נו, מה דעתכם?

גרף ביקורות 2010

גם אני מיציתי את הדיון על הרלוונטיות/משמעות של פיצ'פורק, ולא הייתה לי שום כוונה להכניס עוד פוסט עליהם אבל זה מדליק מאוד.
הנה גרף של כל הביקורות של פיצ'פורק השנה והוא מעניין גם בתור נקודת מבט על האג'נדה הקיימת/לא קיימת של האתר שעליה כבר חפרתי (הציון שחזר על עצמו יותר מכולם הוא 7.5 לא מתחייב, ורק שישה אלבומים ראויים לציון 9 ומעלה כי האתר הזה כבר לא יכול להרשות לעצמו להתלהב עד הסוף מכלום) וגם סתם בתור דרך לגלות אלבומים שאולי פספסתם השנה.

אני לדוגמה לא הכרתי קודם את Meursault ומסתבר שהם ממש טובים -

אה, ומסתבר שגם קניה ווסט הוציא השנה איזה אלבום. הוא חייב להתחיל להשקיע קצת יותר בבניית הייפ.

יום שני, 3 בינואר 2011

אורי חזקיה FAIL

אורי חזקיה עשה את סשן "מכירים את זה" הרגיל שלו אתמול בערוץ 2 אבל הפעם בגרסה קצת שונה.
(תעבירו ל-28:00)

מוכר?
זה צריך להיות.
גבירותי ורבותי, exhibit A:


אני יודע שאף אחד לא רשם פטנט על בדיחות עם גיטרה ומפוחית אבל עדיין ההעתקה כאן ברורה וזה מביך, בעיקר בערב סטנד אפ שחוגג את העלייה לאוויר של קומדי סנטרל בישראל - אותו ערוץ שבו התכנית של דמיטרי מרטין משודרת.
רק אומר שעדיף לחזקיה להשאיר את הסגנון הזה למרטין ולהתמקד בדברים שהוא יותר טוב בהם, כמו למכור ביסלי.
Case closed. או משהו.

האזנה מלאה: אדם בן אמיתי - קעקוע


אדם בן אמיתי אחראי לשיר ששבר אצלי שיא אישי בזמזום למרחקים ארוכים.
אחרי האזנה אחת ל"את לא יודעת", הדואט שלו עם אביגיל רוז שחרך את גלגלצ השנה (אבל לצערי לא הצליח לשרוף אותה עד היסוד) נכנסתי ללופ של ימים שהלך בערך ככה:
אמרי - "הממ, הממ... איך אין לי אותך, איך אין לי..."
העולם - "אתה עושה את זה שוב."
אמרי - "סליחה."


יום ראשון, 2 בינואר 2011

אסף אבידן ושלומי שבן בביצוע מיוחד ל Reckoning Song



גרסה ארוכה:
ב-19 לחודש יש לאסף אבידן והמוג'וס הופעה מיוחדת במשכן האופרה עם סימפונט רעננה. הם יבצעו שם את Through the Gale במלואו ושירים מהאלבומים הקודמים בעיבודים תזמורתיים.
אני אישית לא נורא התלהבתי מ Through the Gale אז החדשות האלה בפני עצמן לא ממש הזיזו לי.
אבל אז אבידן מוציא את העיבוד האדיר הזה ל Reckoning Song עם הפסנתר של שלומי שבן וכלי המיתר המפנקים ופתאום אני מתחיל לדאוג שאולי כבר מאוחר לקנות כרטיס.

גרסה קצרה:
"איזה כיף!!!!" - דניאל ששלח לי את זה.

אסף אבידן ושלומי שבן - Reckoning Song



רעידת אדמה

דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית מתחלקים לתקופה שלפני השבוע האחרון ולתור הזהב שמתחיל ממש עכשיו.


1. המהפכה הראשונה היא בצוות התכנית של כוכב נולד. זוכרים איך בעונות האחרונות היה לתכנית צוות שופטים בלתי נסבל וענקי שלא מסוגל לתת מילה אחת של ביקורת כנה על הביצוע הבינוני שהרגע ראו מחשש להרגיז את עדר הכבשים שמנופף ידיים ברחבה? ואיך שכל מבצע שריסן קצת את הזיופים וצלח שני סלסולים הפך לזמר נשמה של פעם בדור? ואיך שכל נער שפרט פעמיים על הגיטרה לפני שהטביעה אותו להקת נגני אולפן מקצועיים היה אליל רוק בועט ששר בסגנון אינטילגנטי (אשכנזי שלא מזייף תמיד שר 'אינטיליגנטי') עם השפעה בריטית של רדיוהד (היה קצת דיסטורשן בגיטרה השנייה)?
אז עכשיו מירי מסיקה תעשה את כל זה במקום דנה אינטרנשיונל, גל אוחובסקי ופבלו רוזנברג.
גבירותי ורבותי, מהפך.