Pages

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

הורדה : The Weeknd - Echoes Of Silence



The Weeknd הבטיחו שלושה מיקסטייפים ב-2011, והנה הם מקיימים את ההבטחה ממש עם הבאזר.
המיקסטייפ השלישי בטרילוגיה, Echoes Of Silence (אין סיכוי שאין לפחות עוד עשרה אלבומים/טרקים עם השם המטופש הזה), עלה לאתר של הספשבוע לפני כמה שעות.

אם העובדה ש-House Of Balloons הראשון הוא אחד מהאלבומים הטובים של השנה היא לא סיבה מספיק טובה להקשיב לזה, תדעו גם ש-Clams Casino הפיק את אחד השירים (והוא יושב בול) והאלבום נפתח בקאבר ל-Dirty Diana של מייקל ג'קסון (שיושב אפילו יותר בול). אז אל תתנו לשמש שבחוץ לבלבל אתכם ותחזרו עוד פעם אחת השנה אל הסליז המרצד של The Weeknd.

אה, וחג שמח ביצ'ז.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

סינגלים : אלון עדר ולהקה - כל טיפה של רגש


האלבום הראשון של אלון עדר היה קצת לא פייר. אוסף שירי משוררים עם לחנים שמצליחים להעלות באוב את הבכורה של גידי גוב, הפעמון של מתי כספי ואת האחרת של קצת אחרת. אם הוא היה סרט הוא היה שוט אחד ארוך של ילדים משחקים בממטרות בקיבוץ, מצולם בשמונה מילימטר. במילים אחרות, אלון עדר עובד מאוד חזק על בלוטות הנוסטלגיה וזה, כאמור, קצת לא פייר. קשה להיות בטוח אם אתה אוהב את השירים האלה בפני עצמם, או את תור הזהב המוסיקלי שהם מזכירים לך.

האלבום השני שאמור לצאת בחודשים הקרובים כבר חתום על ידי "אלון עדר ולהקה" ובאמת שווה להזכיר להקה כזאת - ספי ציזלינג ואיתן אפרת מהאחים רמירז, נדב הולנדר, רן דרום ואבנר קלמר - אלון עדר גיבש סביבו חתיכת נבחרת.
לשיר הראשון (סנונית? עוד אומרים סנונית? שם מוזר לציפור. סנונית.) שיצא מהאלבום הזה קוראים "כל טיפה של רגש" והוא הולך ככה:


וכן, זאת בלדה סופר ישראלית עם כל הכינורות שנלווים לעניין הזה, אבל אתם יודעים מה כיף בבלוגים? שמותר לשים את המבקר המחושב בצד ופשוט להגיד - איזה יופי של דבר. אני גם אוסיף את הנימוק המנצח "כי זה נורא יפה".
"כל טיפה של רגש" קליט בלי להיות צפוי, חכם בלי להתחכם ומרגש בלי להיות קלישאי. מגיע לאלון עדר להיט רדיו ובעולם מתוקן זה השיר הזה.


יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

סינגלים : Sharon Van Etten - Serpents



מעניין איך The National היו נשמעים עם סולנית במקום סולן אתם שואלים את עצמכם. זה רוב מה שאתם עושים עם הזמן שלכם אני בטוח. אני אישית הייתי מוצא איזה תחביב, אבל הבלוג הזה לא כאן בשביל לשפוט.
בתשובה לשאלתכם, זה היה נשמע ככה:

 
שרון ון אטן, היוצרת הברוקלינאית עד מאוד, שחררה שיר ראשון מהאלבום השלישי המתקרב והוא סוג של מפגש פסגה של מיטב האנשים המדכאים ביותר באינדי. ארון וברייס דסנר מהנשיונל, ג'ן ווסנר מ- Wye Oak, מט באריק מהווקמן - כנס של נציגים מכל הלהקות שגורמות לבנאדם לרצות להיכנס מתחת לפוך עד שהוא ימצא שוב ערך בחיים האלה. בצורה טובה.
במילים אחרות, זה נורא יפה וסוחף וכעוס ועושה חשק לאלבום השלם, או לפחות לחזור לאלבום הקודם והנהדר שלה Epic.
נכון לבוקר הקפוא הזה, Serpents מרגיש כמו השיר הכי נכון בעולם.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

האזנה מלאה : Tiny Fingers - Massive Fingers Spacetrip

זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר!


טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת - קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :








חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.

חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.

יום שני, 14 בנובמבר 2011

סינגל : אמילי קרפל - הכפתור


הי, אמילי קרפל עדיין מאוד טובה בעבודה שלה.
שלוש שנים אחרי "נמשים" המצוין, אמילי ממשיכה להדגים למה היא אחת מיוצרות הפופ הטובות בישראל. זה אולי קצת פחות מרשים בהתחשב בכך שאין לה ממש מתחרות על התואר, אבל זה גם מה שהופך למוזיקאית חשובה. הכפתור אולי מדבק פחות מ"טיפה" או "נמשים" מהאלבום הקודם, אבל הוא עדיין עושה את העבודה, וההפקה של תומר לנצינגר וגיל לואיס (שבלי ששמתם לב גורר בשנים האחרונות את הצליל של המיינסטרים הישראלי אל המאה ה-21 במו ידיו) פשוט מצוינת.
אף אחת לא עושה כרגע פופ בעברית טוב יותר - עכשיו רק נשאר לקרפל להביא להיטים גדולים מספיק שייצרו מקום גם לכמה מתחרות. לא בטוח שהכפתור הוא להיט כזה, אבל הוא עדיין כיף גדול. סליחה על ההפרעה, אתם יכולים לחזור לרקוד.


יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

סינגלים : Amy Winehouse & Nas - Like Smoke


הנה סנונית ראשונה מאלבום אחר המוות המדובר.



נשמע כאילו המקור היה שיר של נאס עם אירוח של איימי בפזמון, אבל הרחיבו את החלק שלה בשביל הגרסה הזאת.
אני אישית לא מצליח להתרחק מספיק כדי להחליט אם הוא היה מוצא חן בעיני גם בלי המציאות העצובה שמסביב. מצד שני, עם איימי אף פעם לא היה סיכוי למי שמנסה להפריד את החיים האמיתיים מהמוזיקה, אז אין סיבה שנתחיל להפריד את המוות.

תמיד היא נשמעה כמו רוח רפאים?

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

הקצה:הסוף


אז "הקצה" יורדת מהאוויר אחרי 13 שנים. מישהו באמת מופתע?
עם כל הכבוד לאלפי המאזינים הנאמנים של התוכנית, תחנה מסחרית כמו גלגל"צ לא יכולה להרשות לעצמה להקריב על בסיס יומי את שעות השיא שלה למען המיעוט חובב האיכות הזה.
אה, זה שודר בעשר בערב? טוב, אולי זו לא שעת שיא אבל בכל זאת, אי אפשר למנוע ממאזיני גלגל"צ את נתן גושן לפני השינה. בשעות הלילה אפשר לגלות בו רבדים חדשים. כלומר רבדים בכלל.
אה, רק פעמיים בשבוע? בסדר, נגיד. אבל בואו לא נשכח שגם ארבע שעות ללא להיטים הן מוות לכל רדיו מסחרי.
מה זאת אומרת לא מסחרי? בטוח? 
לא תלויים ברייטינג בכלל? 
המיסים של מי?!

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

בונוס : Tom Waits - After You Die


בואו נתחיל מזה - אם עוד לא הקשבתם ל- Bad As Me החדש של תום וייטס, קפצו דחוף ל-NPR ותיהנו מהיצירה השלמה הטובה ביותר שלו מאז Mule Variations. יושב בול על ריח האבק הרטוב של היום הזה.
למי שמעוניין להאריך את הסיבוב על העגלה המקרטעת, הנה שיר בונוס בשם "After You Die". עוד מתנה אחת מטרידה מהמפלצת שמתחת למיטה שלי.


[Flash 9 is required to listen to audio.]
via Table-Top Lo


(בונוס לבונוס : לעולם לא אפסיק למצוא סיבות קלושות לקשר לעוגיפלצת וייטס. יצירת מופת.)

*עדכון: עוד קטע בונוס אחד צף היום. Tell Me הוא שיר פופ עצוב ויפה עם לחן פיפטיז מתקתק. קול האספלט של וייטס הוא סכין הגילוח שבמרכז התפוח המסוכר.



[Flash 9 is required to listen to audio.]

יום שני, 24 באוקטובר 2011

דברים מעולים: ספייק ג'ונז בסטופ מושן


המעצבת אולימפיה לה-טאן הוציאה ליין של תיקי יד מקסימים (אם יש משהו שאני מבין בו זה תיקי יד) שמעוצבים כמו ספרים עם עטיפות לבד ונועדו לבחורות שרוצות להיות נטלי פורמן. לקידום העניין, היא גייסה את ספייק ג'ונז וסיימון קאהן כדי ליצור סרטון אניציה מקסים לא פחות.

זה נראה ככה:


את הקול הנשי (ואת השיר האדיר בכתוביות) מספקת הזמרת/שחקנית הצרפתייה סוקו (Soko), שגם עומדת להוציא אלבום בכורה בשם I Thought I Was An Alien עוד שבוע. אז זאת הזדמנות טובה להקשיב שוב לשיר היפה והסתווי הזה מתוכו:


זהו. עכשיו נראה אתכם לא מתחילים את היום הזה עם חיוך.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

האזנה מלאה: James Blake - Enough Thunder EP

ה-EP החדש של ג'יימס בלייק זורם בכיף לכל המעוניין:



אחרי שלא בדיוק נפלתי מהסנונית הראשונה מה-EP הזה (Falls Creek Boys Choir, שיתוף הפעולה הדי משמים עם בון איבר) מסתבר שוב כמה הקשר נכון יכול לשנות את התמונה - השיר הזה יושב כאן בול. Enough Thunder הוא 25 דקות של מוזיקה שמימית. מרווחת כמו האנגר מטוסים, אינטימית כמו נר נשמה. בלייק ממשיך לגלות את כל האפשרויות שטמונות בשילוב הייחודי שמצא בין בלדות סול פסנתר לבין אלקטרוניקה שמפלרטטת עם דאבסטפ. אף אחד אחר לא נשמע ככה וזה תיאור די נדיר למוזיקאי בשנות ה-2000.
בלב ה-EP יושב קאבר יפיפה ל-A Case Of You של ג'וני מיטשל, אבל השיא הוא Enough Thunder הסוגר. עם לא יותר מהקול המסתלסל של בלייק וליין פסנתר פשוט השיר הזה נשמע כמו דמו. כאילו אנחנו זוכים לראות פעם אחת את השרטוט הבסיסי ליצירה שלו לפני שהוא מתחיל לטשטש את קווי המתאר ולפזר כתמי צבע באולפן. רגע אחד מדויק מאמן  שבדרך כלל לא מאפשר למוזיקה שלו להיכנס לפוקוס.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

שבוע פינק פלויד אצל ג'ימי פאלון (או: I'm getting too old for this shit)



הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.
אני זוכר תקופות שבהם להקשיב לפינק פלויד היה מין פולחן דתי. חושך מוחלט, ראש מסודר, פול ווליום. החיפוש המתמשך אחרי משמעות חבויה בכל צליל של Atom Heart Mother, הצלילה העמוקה לתוך החצי השני של אומהגומה, ההתמכרות הבלתי נמנעת ל Dark Side Of The Moon ולבסוף הבחירה ב-Animals כפייבוריט כי כבר אז אתה כל כך מפחד ללכת עם העדר. העליתי ללהקה הזאת קורבן חלק נכבד מהנעורים שלי ואם אתם שואלים אותי זה הרבה יותר שווה מסתם עז.
אולי זה היה רק אפקט פלסיבו מוזיקלי. תחליט שאיזו להקה מייצרת את החוויה העמוקה ביותר, זאת ששום דבר לא משתווה לה, ומהר מאוד תתחיל להרגיש את זה (מישהו אמר רדיוהד?). אני החלטתי שפינק פלויד הם התרופה, ולא ממש עניין אותי למה היא עובדת.

ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.

אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.

לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית  (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס,  MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

מזל טוב


בלוג יקר,

הנה אתה כבר בן שנה ומתחיל להסתדר כמו ילד גדול.
אבא כבר לא צריך להילחם כדי שתופיע בגוגל ואתה מארח יפה המון אנשים אדירים ומצחיקים שאפילו שולחים לך כל מיני דברים מעניינים לראות ולשמוע. הרבה יותר אנשים משאבא ציפה. בא לו לתת לכל אחד מהם חיבוק על גבול הארוך מדי, אבל זה יהיה קצת לא פרקטי וכן קצת קריפי.

אני יודע שבחודשים הראשונים הייתי נותן לך יותר תשומת לב והיינו מדברים גם על טלוויזיה, מעדכנים פלייליסטים כל יום או סתם יושבים עד אמצע הלילה רק כדי לצחוק על פרק של הבורר.
אני מודה שגם בשנה הקרובה יהיה לי קשה לפנות לנו הרבה זמן איכות. בזכותך אבא הולך לקשקש על מוזיקה בעוד מקומות, אפילו כאלה שמשתמשים במשהו שנקרא "נייר" (אל תשאל). אבא גם עומד להפוך עוד מעט לאבא מסוג אחר לגמרי. אל תדאג, אני אוהב את שניכם בצורה מאוד שונה. היא תהיה יצור חי ונושם, אתה לא תחרבן עלי.

אבל למרות כל אלה אני מבטיח להמשיך לטפל בך הכי טוב שאני יכול. אתה חלקת האינטרנט הקטנה שלי ואני גאה בך מאוד.

מזל טוב ועד 120 מגה לשנייה.
                                          אוהב, אבא.

נ.ב.
שנה אדירה לכולכם.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

R.E.M - ארבעה זכרונות.


Tongue

אני משחק אותה כאילו זה סתם אוסף ישן אבל האמת היא שהכנתי אותו במיוחד בשבילה. החדר שלה קצת מוזר. יש המון בקבוקים בחדרים של בנות, כאילו היא עושה כאן ניסויים. אמן שהיא תעשה בי ניסויים. היא צוחקת על המוזיקה שלי. אולי כי כל כך ברור שאני מנסה לייצר אווירה של מזמוזים או אולי כי אני מנסה לעשות את זה עם שירים של פרל ג'ם אצל בחורה עם פוסטר של בויז2מן על הקיר. אם אני לא עושה משהו עכשיו אני יוצא מפה ידיד.
נראה לי שהכנסתי אותו לאוסף בטעות אבל את הקלידים של Tongue היא דווקא ממש אוהבת. האוויר בחדר מסתדר מחדש ומסתבר ששפתיים של בנות זה פאקינג מעולה.
השיר נגמר ופורטיס מתחיל לשיר בסליזיות "בואי ותני לי חזק את היד...". הקסם נשבר. הייתי צריך להביא עוד REM.


 It's The End Of The World As We Know It

"איך יש לך פה כל כך הרבה דיסקים וכולם חרא?"
יש לנו מסדר עוד שעה ובא לו מוזיקת רקע לספונג'ה. יש לו כאן רק דיסק אחד עם "Who Let The Dogs Out" שהוא אוהב לשים כשכולם מתארגנים לצאת הביתה.
אני מנסה ללכת על המכנה המשותף של מוזיקה שחורה ושם את מוס דף.
"תעיף, תעיף את זה. יש לך טופאק?" אין לי טופאק. וכנראה שגם פיונה אפל זה לא רעיון משהו.
יש לי צ'אנס אחרון לפני שהוא מעביר לרדיו. אני שם את Document ומתחיל מהלהיט, לא יודע שזה הולך להיות המנון הספונג'ה הרשמי שלנו לחצי שנה הקרובה.


I'll Take The Rain

שלוש שעות אחרי ששמעתי שהוא הלך ואני עדיין לא מרגיש כלום. מחליף למדי א' וכלום. מתקשר לאמא וכלום. מחכה בתחנה וכלום. אני די בטוח שאמורים להרגיש משהו ברגעים כאלה. משהו בי מקולקל.
את הדיסקמן אני מפעיל באוטומט, זה מה שהידיים שלי עושות כשאני מתיישב באוטובוס. הוא מהמתוחכמים האלה שזוכרים איפה עצרת וממשיכים מאותה הנקודה. זה השיר הצ'יזי מהחדש של REM. סתם אלבום, המבקרים כבר הסבירו לי שהוא גרוע.
הבית הראשון מכאיב. פיזית. זה כמו אלכוהול על פצע. הקול של מייקל סטייפ לא חודר דרך הציניות, הוא מתעלם ממנה. הפזמון חונק אותי. אין סיכוי שאני בוכה באמצע האוטובוס הזה. אין סיכוי. הכינורות עולים. אני נכנע וקובר את הראש בתיק.


Sweetness Follows

איזה יופי. איך יכול להיות שאנשים גרים פה? המקום נראה כמו גלויה. הם מבינים שהם גרים בגלויה?
קיבלנו אחלה חלקה לקמפינג ויש איזה מיליון דברים לעשות לפני שהשמש תרד - עוד לא התחלנו אפילו לנפח את המזרון מפונקים שלנו, שלא לדבר על ארוחת ערב. כולם מתחילים להזיז עניינים אבל אני מזהה הזדמנות. "עשר דקות אני חוזר" אני מפטיר וחומק לחוף, מתעלם מהפרצופים העקומים.
יש לי הרגשה מאוד מסויימת ולא נראה לי שהיא תחזור לעיתים קרובות. החופש הזה, המקום הזה, החברים האלה, הבחורה הזאת. זה לא יחזור. אז אני לוקח כמה דקות לבד על החוף ושומע את השיר שאני חייב לשמוע עכשיו. מחזיק חזק את הרגע, מחדד אותו, חורט בזיכרון.
אני קם, מנער את החול, והולך לחתוך סלט.


יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

הסכיתו ל- The Thrilling Adventure Hour


תכירו את בן אקר ובן בלקר (בחיי), זוג תסריטאים שנמאס להם לנסות למכור פיילוטים לרשתות הגדולות בתקווה לעבודה קבועה והחליטו לעשות מעשה. הם התחילו לכתוב מופע שבועי בלוס אנג'לס בשם The Thrilling Adventure Hour. המופע הוא פרודיה על תסכיתי הרדיו האמריקאים של שנות ה-40' (כולל אפילו חסויות של מותג הסיגריות הדמיוני 'פטריוט') שבנוי מכמה סדרות רצות של מערכונים אותם מבצעת חבורת שחקנים וקומיקאים משובחת במיוחד (לאקר ובלקר יש הרבה חברים). יש את הסופר הירו הכל אמריקאי Captain Laserbeam, המרשל הראשון על המאדים ספארקס נוואדה (שזוכה בקרוב לסדרת אנימציה), החייל ג'פרסון ריד ומלחמתו ברייך השלישי ועוד רבים וטובים. מומלצת במיוחד הפינה Beyond Belief בכיכובם ההיסטרי של פול אף טומפקינס ופג'ט ברוסטר (שאולי תזכרו אותה בתור ההיא מ'חברים'). מופע המערכונים האדיר הזה צבר עם הזמן תאוצה וקהל ונאמן (הוא רץ מ-2005) ועכשיו אפשר כבר למצוא שם לעתים קרובות שחקנים מוכרים יותר בתפקידי אורח.

המופע גם משוחרר לעולם כפודקאסט  - אפשר לחפש באייטונס, או הכי פשוט - כל הפרקים זורמים בסאונדקלאוד.
הנה לדוגמה אחד מהקטעים של Beyond Belief -
 

ואקר ובלקר? הם כבר מפתחים שתי סדרות אנימציה לרשת פוקס - הרשתות באו אליהם. מה שמלמד שאנשים מוכשרים לא צריכים לחכות לאישור או תקציב מאף אחד. עדיף לקום ולעשות.

סינגל : Childish Gambino - Bonfire

"I'm a beast, GIR - Invader Zim"

כן, הייתי עסוק. החיים הם כלבה וכל זה.
בינתיים המון דברים מעולים קרו (דברים מעולים לא מחכים לאף אחד). הנה אחד מהם, עוד בדרך.
Childish Gambino הלא הוא דונלד גלובר הלא הוא טרוי מקומיוניטי הוציא שיר ראשון מהאלבום הבא שלו, Camp, האלבום הראשון שהוא מוציא בלייבל Glassnote המשובח או בלייבל בכלל.
הוא עדיין נשמע כמו הגרסה השנונה והגיקית יותר של Lil Wayne. ראפ לילדים לבנים? לגמרי. מי אמר שלנו לא מגיע.
הסינגל הזה, Bonfire, הוא הפקה אדירה ומפוצצת בכל כך הרבה רפרנסים ושורות לציטוט שאני לא יודע מאיפה להתחיל (אז אני לא). בקיצור, יו יו יו ביצ'ז.


יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

ג'ף טווידי שר בלק אייד פיז (אני מצטער)

 אתם בטח חושבים שכבר מיציתם את הבדיחה הקלה מדי של אמנים "רציניים" שמבצעים שירי פופ מטופשים על גיטרה אקוסטית. אתם טועים :


כשטווידי לא מנסה לעמוד ברף הביצוע של פרגי הוא גם עושה מוזיקה עם הלהקה שלו. האלבום החדש של ווילקו, This Whole Love, יוצא בסוף החודש והוא הדבר הכי טוב שהלהקה הזאת מוציאה מאז Yankee Hotel Foxtrot. ואם לא תאהבו אותו תמיד יהיה לכם את הרגע הזה ב-4:39 כשג'ף אומר את המילה "לחיים" יותר טוב מכל מי שאמר אותה לפניו.

יום שני, 5 בספטמבר 2011

האזנה מלאה : St. Vincent - Strange Mercy


האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, אולי השנתיים, זורם ב-NPR. סלחו לי שנייה.

אהההההההההה!!! אנני את שולטטטתתתתת!!!!!!111! ווווהווווו!!!!!

אוקי, זה יותר טוב.

Strange Mercy הוא אלבומה השלישי של אנני קלארק,  בובת חרסינה שיודעת לרצוח עם גיטרה חשמלית וחברה לשעבר בפוליפוניק ספרי ובלהקה של סופיאן סטיבנס. תחת השם St. Vincent קלארק משחררת מוזיקה שתופסת במקביל את הראש והקרביים. מצד אחד היצירות שלה הן מלאכת מחשבת של פרטים קטנים. כל תו בתזמור (מילה שנשמעת נכונה יותר מ"עיבוד" במקרה שלה) שלה נשמע מתוכנן בקפידה. הכל מתוח ומהודק. מכירים את הסצינות האלה בסרטי שוד כשהגיבור מנסה לעבור דרך רשת סבוכה של קווי לייזר? ככה הרשת הזאת נשמעת. ומצד שני, העטיפה השכלתנית הזאת  תמיד מכילה משהו פרוע ומדמם. איזו אמת. גם ברגעים השלווים והקרירים ביותר שלהם השירים האלה מפלרטטים עם הכאוס.

אם לספרים של ג'ונתן פרנזן היה פסקול, הוא היה מורכב כולו משירים של St. Vincent. המבט האמנותי של אנני קלארק חודר את כל הזיוף והעמדת הפנים של הזן הנקרא "בן אנוש מערבי בוגר" ומשרטט בקווים חדים את שבר הכלי שמתחבא בפנים. לגמרי לא רציני לבחור את אלבום השנה שלך אחרי שתיים וחצי האזנות ולפני שנגמרה השנה, אבל ככה זה מרגיש. Sue me.

אם יש לכם עוד חשק לשמוע אותו אחרי ההשתפכות המביכה הזאת, הנה הוא:




יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

האזנה מלאה: The Drums - Portamento

צא דיבוק, צא!
לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה - אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע -
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.


יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

ביקורת הופעה : מארק רונסון בגני התערוכה


"אוי, בזווית הזאת אני דומה לתום פטרובר. מטריד."


שלושה ימים זה נצח באינטרנט אז קצת מוזר לפרסם את זה כל כך מאוחר, אבל לא נורא. הטקסט לא נועד במקור לבלוג אבל בסוף הוא הגיע רק לכאן. זה לא שהבלוג הוא ברירת מחדל אבל.. טוב הפעם הוא קצת ברירת המחדל. מצטער בלוג. בכל אופן, מארק רונסון. היה כיף נורא כל עוד לא מתקטננים. הנה תראו -


יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

מכתבים למערכת : אהבה ממבט ראשון


כמו שאתם יודעים, הבלוג הזה מקבל כמויות יוצאות דופן של דואר מעריצים. הרוב זוכה למענה בנוסח די קבוע (תחתונים + חתימה), אבל פה ושם אני נקלע לתכתובות שאני לא יכול שלא לחלוק עם כל אחי חסרי התרבות (#אגומניה #תגיותמחוץלטוויטר).
והפעם, סיפור אהבה חוצה גבולות.


Bon Iver + James Blake - Falls Creek Boys Choir

ה"דוינג" שאתם שומעים עכשיו הוא מיליון זיקפות היפסטרים מזדקרות בו זמנית.
בון איבר וג'יימס בלייק נפגשו ב- SXSW האחרון וכמו כל מי ששמע את המוזיקה שלהם, הבינו ששיתוף פעולה ביניהם הוא בלתי נמנע. אתמול בלייק העלה את השיר המשותף ליוטיוב (ככה שלשם שינוי הוא לא אמור לרדת חמש דקות אחרי שאני כותב את הפוסט). הנה הוא:


אז בגדול זה בון איבר שר מעל שטיח קלידים של בלייק, מוקרם באוטוטיון סמיך.
אותי אישית זה קצת מרדים (וגם צליל הברווז המשתעל הזה שחוזר שם מדי פעם די מציק), אבל אני עדיין מקווה ששיתוף הפעולה הזה יבשיל לגרסת האינדיטרוניקה המופנמת של Watch The Throne.
עכשיו אנחנו רק צריכים למצוא לו שם.
Watch Us Moan?
Glance Nervously At The Throne?
זה כיף. תנסו.


יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

סינגל : Tom Waits - Bad As Me


הסינגל החדש של טום וייטס טיפס את כל הדרך מתחתית השאול אל אוויר העולם, והוא נשמע ככה :
 

אם אהבתם את Blood Money לא יכולתם לבקש יותר מזה, וגם אם השיר נשמע בהתחלה קצת כמו פרודיה על שיר של טום וייטס בשטאנץ המוכר, יש אמת מוצקה בבסיס שלו שאי אפשר לזייף. אף אחד אחר לא היה יכול לתמצת כל כך יפה את כל סיפורי האהבה בעולם הזה למשפט אחד לא רומנטי.
You're the same kind of bad as me.




יום שישי, 19 באוגוסט 2011

סטרים: אלבום חדש של איזבו?


והנה משהו שיושב הרבה יותר טוב על בוקר לבנטיני לח ומיוזע.
זה די מוזר - איזבו הוציאו די לאחרונה EP של שלושה שירים (Summer Shade) להורדה חינם דרך הפייסבוק שלהם והכל טוב ויפה (ואדיר וקייצי ותורידו אותו מהר ולכו לאכול גלידה), אז למה הלייבל שלהם "100%" העלה לפני שבוע עוד המון שירים חדשים שלהם להאזנה בסאונדקלאוד? שום מושג, אבל איזה כיף. אפשר להקשיב (לפחות בינתיים) כאן.
*עדכון - ו......זה ירד.

הורדה: The Weeknd - Thursday


אחת מהתופעות המוסיקליות המרתקות של השנה שנתיים האחרונות היתה טשטוש גבולות המותר והאסור במסגרת שיר R&B.
אמנים כמו The Dream, How To Dress Well, פרנק אושן ובמידה מסויימת גם ג'יימס בלייק ובון איבר, עזרו להגדיר מחדש את הטווח הרגשי של הז'אנר הכל כך מסוגר הזה ועזרו לקחת אותו למקומות חדשים ואפלים יותר. הבסיס הוא עדיין גרוב אלקטרוני לא עמוס עם קול חלקלק במרכז, אבל האמנים האלה עוזרים להזכיר שהפורמט לא חייב להפוך לקיטש מרדים. היצירה המרכזית (וגם המוצלחת ביותר) בתופעת "ילדי אינדי מגלים את הR&B" הייתה המיקסטייפ הקודם של The Weeknd, אוסף אפל ומסומם בשם House Of Balloons. אם עוד לא שמעתם אותו, אתם צריכים לשמוע אותו. אתם צריכים לשמוע אותו באמצע הלילה.

המיקסטייפ השני מתוך השלושה ש-The Weeknd (הספשבוע?) מתכוונים להוציא במהלך 2011 עלה לרשת אתמול. קוראים לו Thursday והוא מוכיח בשעות אלה ממש ש- House Of Balloons לא היה קסם חד פעמי. אפשר לנסות להוריד באתר שלהם, אבל רוב הסיכויים שהוא מפוצץ אז הנה עוד לינק. שיהיה בוקר טוב. או לילה מטריד.

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

חמישייה : אקפלה



אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" - אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.

רק בעיה אחת - זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.

שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה -


יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

הופעות חיות #2 - Rage Against The Machine

ואם כבר נכנסנו לאווירת רוק שנות ה-90, הנה ההופעה של רייג' בפסטיבל LA Rising. הפלייליסט הזה כולל 14 שירים שצילמו אנשים בקהל באיכויות משתנות ומנקודות מבט שונות. כיף.
אבל לפני רייג' של היום, תנו הצצה על ההופעה הראשונה אי פעם שלהם באיזה קולג' ב-1991. עוד לא מלוטשים, אבל הכל כבר שם -



...וכעבור עשרים שנה :


הופעות חיות #1 - Foo Fighters

האינטרנט מאוהב בפו פייטרז.
מאז יציאת Wasting Light, האלבום האחרון והחביב לגמרי שלהם, הרשת מוצפת בים קטעי יח"צ בשלל צבעי הקשת.
יש את הסרט מחמם הלב שמתעד את מסע ההופעות שלהם בגראז'ים של מעריצים, הסרט התיעודי Back and Forth שמספר את הסיפור של הלהקה מסופה של נירוונה ועד היום שעלה במלואו ליוטיוב, גם זה קרה, ועכשיו עלתה גם הופעה באמת מדהימה שלהם בלולפלוזה בשבוע שעבר. אם זה היה מגיע מכל אמן איצטדיונים ותיק אחר, כל החגיגה הזאת היתה זוכה ליחס הרבה יותר ציני אבל בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם, הפו פייטרז מוכיחים כמה הכל זה עניין של גישה.

הפייטרז תמיד היו הרכב של סינגלים. בכל אלבום חדש שלהם אפשר למצוא שיר או שניים שיישארו והמון בינוניות מסביב, אבל אני סקרן כשהם מוציאים אלבום חדש כי הם פשוט עושים רושם של אחלה אנשים שבאמת רק מנסים ליצור מוזיקה טובה בלי להתנשא מעל הקהל שלהם (וזה לא באמת משנה אם זה נכון) - הם להקת איצטדיונים שעדיין מצליחה לשמר איזה רמז לפאנק. תחשבו רגע כמה מזויף היה נראה סיבוב הופעות הגראז'ים הזה אם הוא היה מגיע מ-U2 לדוגמה ותבינו כמה קריטית התפיסה שדייב גרוהל זוכר מאיפה הוא בא להצלחה המסחרית של הלהקה שלו. אף אחד לא עשה את זה כל כך טוב ובכזה סדר גודל מאז ספרינגסטין.

בכל מקרה הנה ההופעה האדירה הזאת, שעתיים וחצי לפני 90,000 איש בגשם שוטף (הם עולים בדקה ה-16 בערך) :





יום שני, 8 באוגוסט 2011

האזנה מלאה: Beirut - The Rip Tide


החדש של ביירות ,אחד מהאלבומים שהכי חיכיתי להם השנה, זורם במלואו אצל הנשמות הטהורות ב-NPR. הוא מלא בשירים עדינים ויפים עם הרבה פסנתר וכלי נשיפה ממש כמו שהייתם מצפים והקול של זאק קונדון עדיין חם ומרגש. בקיצור, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהוא יישמע ויש בזה משהו קצת משעמם. The Rip Tide הוא המנה שהזמנת פעם אחת יותר מדי מהמסעדה האהובה עליך. טעים, אבל כבר לא קסום.

כל זה לא בא לומר שהוא לא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. הוא הדוק וקצר (חצי שעה בערך), ללא נפילות בולטות או התחכמויות מיותרות בין תשעת השירים שלו, וזאק קונדון הפך באופן מפתיע לכותב אישי הרבה יותר מבימים שבהם היה מקליט באופן אישי הרבה יותר בחדר השינה שלו. מוזיקלית, הוא לוקח צעד אחורה מהניסיוניות (הכל יחסי) של March Of The Zapotec/Holland ומזכיר כאן בעיקר את הלחנים העצובים/מתוקים (ולגמרי לא בלקניים, אפשר כבר להפסיק לקשר את ביירות למוזיקה בלקנית?) של האלבום השני, The Flying Club Cup. אולי יותר מדי מזכיר.

אם השירים האלה היו ההיכרות הראשונה שלי עם ביירות כנראה שהייתי מתאהב בהם עד מעל לראש וזה עוד אחד מאלף הדברים שהופכים ביקורות מוזיקה לעניין כל כך לא הוגן. כל מאזין מגיע עם מטען תרבותי ורמת היכרות אחרת עם אותו אמן ואלה שבאו לפניו שמשפיעה על הדרך שבה הוא תופס את מה שהוא שומע כרגע. למה צריך לעניין מישהו שפול סיימון שילב פופ ומוזיקה אפריקאית לפני ומפייר ויקנד אם הוא במקרה הגיע לומפייר ויקנד לפני גרייסלנד? למה כל מעריץ של משינה שאף פעם לא שמע על מדנס חייב תמיד להגן על עצמו כל מיני מרירים שלא מוכנים לתת לו ליהנות ממה שהוא אוהב?
לא הוגן, כבר אמרתי.

בקיצור אם עוד לא יצא לכם להתעמק במוזיקה של ביירות עד היום, אני קצת מקנא בכם ותשכחו מכל מה שאמרתי.
אלבום אדיר. האזנה נעימה.




יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

שיתוף פעולה אדיר #2 -The Antlers + Nicole Atkins

הנה עוד אנשים מוכשרים שמשלבים כוחות כדי ליצור מגהזורד מוזיקלי. משפט הפתיחה הטוב של 2011? יכול להיות.
בכל אופן, על האהבה העמוקה שלי ל-Antlers בכלל ולאלבום האחרון שלהם בפרט אתם כבר יודעים. עם ניקול אטקינס, לעומת זאת, יש לי מערכת יחסים יותר מסובכת.  
מצד אחד, היא מבצעת מעולה עם קול גדול ומסוגנן ויכולת כתיבה שמעידה על בקיאות נדירה בהיסטוריה של הפופ. מצד שני היא פשוט מסרבת להוציא אלבום אחד טוב. במקום זה היא סיפקה עד היום שני אלבומים שמכילים כמה שירים נהדרים אבל גם יותר מדי נפילות. הייתי מוותר עליה אם היא לא הייתה עושה לפעמים דברים כאלה ומעלה לי מחדש את רף הציפיות.

הנה ביצוע משותף של חבורת הברוקלינאים האלה ל- Hounds של ה- Antlers, שבו הקול המעושן של אטקינס (או שזה יותר הנוכחות שלה? משהו בבחורה הזאת מעושן) הופך את השיר המרחף והעדין הזה למשהו הרבה יותר עצוב.


שיתוף פעולה אדיר #1 - tUnE-yArDs + הרוטס

איזה כיף שלג'ימי פאלון יש את להקת הלייט נייט הטובה בעולם. מריל גרבוס התארחה אתמול בתכנית של פאלון לביצוע של Gangsta מהאלבום האחרון והמעולה/מרתק/משוגע שלה. קווסטלאב נתן גיבוי במחלקת הגרוב ו-Black Thought אפילו נתן בית אורח.
הביצוע הזה הוא הופעת הבכורה שלה בסבב הלייט נייט האמריקאי ומציב לה חתיכת רף לפעם הבאה.
זהירות, מתקפת כריזמה לפניך:




יום שלישי, 26 ביולי 2011

חמישייה : שובו של הסקסופון


הסינגל האחרון (והמ-עו-לה) של M83 סוגר את זה סופית - 2011 היא השנה שבה סולו הסקסופון חזר להיות מגניב.

בתור מאפיין כל כך חזק של להיטי ה-MOR הצ'יזיים בארה"ב של שנות ה-70 וה-80, רק טבעי שלהקות הפאנק וההארדקור התרחקו מהסקסופון כמו מאש או יותר גרוע, מיאפים. אותן להקות היו גם בית הגידול לדבר הלא מאוד מוגדר הזה שנקרא אינדי רוק וזאת כנראה גם הסיבה שעדיין יש לכם סיכוי הרבה יותר גבוה להיתקל בשיר אינדי עם סולו מלודיקה לוהט מאשר סולו סקסופון, שהוא, עם כל הכבוד למלודיקה, כלי שמסוגל לתרום לשיר שלך מגוון קצת רחב יותר של צלילים.

שווה להתעכב עוד רגע על הנקודה הזאת, כי היא סימפטום למשהו גדול יותר. אחרי כמה חודשים שבהם לא ממש הקשבתי לשום דבר חדש (תנסו את זה, מומלץ) התחלתי השבוע להשלים חלק ממה שפספסתי, ועל כל אלבום ייחודי כמו החדש של בון איבר (כן, רק עכשיו הגעתי אליו) יש עשרה של אמנים שמנסים לאמץ בכוח מאפיינים של משהו מיוחד. אלבומים שמלאים בלחני פופ סטנדרטיים לגמרי שמתחבאים מאחורי רצף בחירות "מוזרות" במתכוון בעיבוד ובהפקה. אני תמיד מתעניין בחיפוש אחרי צלילים חדשים וניסיוניים, אבל אם אתה סתם מחליט להקליט את כל האלבום בעזרת שני מכשירי ווקי טוקי או ליצור את הקצב מסימפול הנפיחות של החתול שלך בלי שום הצדקה לכך מתוך היצירה, האמירה האמנותית שלך מסתכמת באפס. כשמתחילים לנגן על צעצועים וכלי מטבח במקום על כלי נגינה רק כי הם לא מגניבים מספיק המטרה קצת הולכת לאיבוד. זה שום דבר חדש אבל אחרי שלוקחים צעד אחורה זה משום מה הרבה יותר בולט.

אז איפה היינו? סקסופונים. כנראה שהשנה מישהו החליט שהחרם נגמר והעביר את זה לרשימת התפוצה הידועה בשם "מוזיקאים שאמרי אוהב במיוחד", כי אחרת קשה לי להסביר איך פתאום בחודשים האחרונים אפשר פתאום למצוא מקום של כבוד לסקסופון בחדשים של The Rapture, פליט פוקסס, בון איבר, ג'וליאן לינץ', דיסטרויר, Iron & Wine ועוד, שלא לדבר על ליידי גאגא וקייטי פרי שהחדירו אותו מחדש לעולם הפופ. כל זה עשה לי חשק לחזור לכמה מסולואי הסקסופון האהובים עלי (חוץ מזה וזה, כמובן). here we go -


יום ראשון, 24 ביולי 2011

איזה יופי - בון איבר שר ביורק

לפני יומיים בהופעה במילווקי בון איבר מרים גרסה יפיפייה ל Who Is It של ביורק. מבטיח לכם שאחר כך אתם חוזרים ל-Medulla ומגלים מחדש איזה אלבום תובעני ומעולה הוא. או שאולי זה רק אני. בכל מקרה זה נראה ככה -





להתראות איימי ויינהאוס.

פאק.
שעוד בן אדם אחד יגיד לי שזה היה צפוי. נו קדימה, אתה יודע שאתה רוצה.
זה לא נעים להיות האידיוט היחיד שלא ראה את זה בא אבל הסוף הטרגי של איימי ויינהאוס תפס אותי בהפתעה. למרות כל תמרורי האזהרה שאיימי הציבה בכל הופעה פומבית שלה בשנים האחרונות באמת שעדיין האמנתי שיש לרכבת ההרים הזאת גם חגורת בטיחות. הרי אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם שהפכה לאחת מכוכבות הצהובונים הגדולות בעולם בוודאי מוקפת בסוללה מספיק גדולה של מנהלים ובעלי אינטרסים שאולי מאפשרים לה להתנדנד על הקצה אבל לא ירשו לה ליפול לתהום.

עם הזמן שעבר מאז המופת החד פעמי של Back To Black, איימי ויינהאוס הפכה ללא הרבה יותר מתכנית ריאליטי זולה. עם כל אזכור מזיל ריר בתקשורת על ההתסבכות האחרונה שלה ("לא תאמינו מה היא עשתה הפעם"...התשובה, דרך אגב, הייתה כמעט תמיד "סמים") המוזיקה שלה נשכחה עוד קצת. בדרך ויינהאוס התגלגלה לתוך התפקיד התקשורתי שאמור להיות שמור רק לחסרי הכישרון. זה של הכוכבת המשוגעת. תאונת הדרכים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. והטרגדיה כאן היא שנדמה שבאיזה שלב כל תשומת הלב הזאת גרמה גם לה לשכנע גם את עצמה שזה כל מה שיש לה להציע. שיצר ההרס העצמי שלה ולא הכישרון הענק הוא זה שמשאיר את כולנו מרותקים.

וממש עכשיו, בדיוק שנייה אחת מאוחר מדי, אם תהיו בשקט תוכלו כבר לשמוע את המכבש התקשורתי הזה שעזר להפוך זמרת חד פעמית לבדיחה לא מצחיקה מתחיל לצפצף ברוורס. כי עכשיו הגיע הזמן להפוך את כל הפצעים שחיטטנו בהם לאיזה "חייה מלאי התהפוכות" לא מחייב. עכשיו הגיע הזמן ללקט הספדים ב-140 תווים משלל "כוכבים" שלא עשו דבר שמתקרב לקרסוליים של היצירה שלה. עכשיו הגיע הזמן לדבר על הקול הייחודי הזה שהתעלה בכזו קלות מעל כל הזיוף של הפופ של שנות האלפיים.
כי רק אחרי שאיימי ויינהאוס הפכה מתקווה גדולה לקול אמיץ וכנה במרכז הפופ העולמי לעוד זיכרון מתקופה נשכחת, רק אז מגיע הזמן לדבר על המוזיקה.
להתראות איימי, ולא שזה שווה משהו, אבל סליחה.



יום רביעי, 20 ביולי 2011

טרנד: בובות שרות ביסטי בויז

שני דברים זה טרנד נכון? כולנו מסכימים ששני דברים זה טרנד?
או כל תירוץ אחר לשים כאן את הקליפ החדש והאדיר הזה של ספייק ג'ונז (!) לשיר הבסדר הזה מהאלבום האחרון של הביסטי בויז-





וממש אחריו להדביק את כרובי מתפרע על החליל של Sure Shot -




את הקליפ המקורי של Sure Shot דרך אגב, ביים ספייק ג'ונז. "עובדות מרתקות" זה השם האמצעי והמוזר שלי.
בכל אופן, טרנד! נמשיך לעקוב. בחזרה אלייך, יונית.

הורדה : אלבום קאברים ל-Nevermind



השנה Nevermind של נירוונה בן עשרים וכל מי שכותב על מוזיקה ינסה לגרד משהו חדש לומר עליו שלא נאמר כשהיה בן עשר. משהו על אנרגיה לא מרוסנת, תסכול שכל מתבגר יכול להזדהות איתו, משהו על צעיר דכאוני שהפך לכוכב הרוק הגדול בעולם, על אלבום שמגדיר ז'אנר שמגדיר אופנה. הטקס הקבוע.
Spin פותחת את הפסטיבל מוקדם יחסית עם אלבום קאברים חינמי תחת השם המחוכם Newermind שיעלה לכם רק בלייק על הפייסבוק של Spin (ואם ראיתם את רשימות האלבומים שהם אהבו בשנה שעברה תדעו שמדובר בלייק די מביך). אפשר למצוא שם כמה קאברים נאמנים מאוד אבל מלאים בכוונות טובות של Titus Androcinus ו Surfer Blood, כמה פרשנויות מעניינות של אמנדה פאלמר וג'סיקה מייפילד, לא מעט זבל (כמו בכל אלבום קאברים), אבל בעיקר ביצוע אדיר וייחודי לגמרי ל Stay Away של צ'ארלס ברדלי שמצדיק לגמרי את כל הפרוייקט הזה.

לי אישית לקח את רוב עשרים השנים האלו רק כדי לקלוט ש-Nevermind הוא אלבום טוב. תמיד הייתי יכול לספר מה אני מעריך בו ולקשקש לא מעט על המקום שלו בהיסטוריה של הפופ, והייתי יכול לעשות את כל זה בלי שום חשק אמיתי להקשיב לו. הזדמנות מפוספסת, כשחושבים על זה. אלבום מרד הנעורים האחרון מהעידן בו אלבומים עוד יכלו להפוך לתופעה חובקת עולם יצא כשהייתי נער ואני בתגובה גלגלתי עיניים וחיפשתי משהו אחר לשמוע. כל דבר אחר.

יום שני, 18 ביולי 2011

סינגל : Red Hot Chili Peppers - The Adventures Of Rain Dance Maggie

היי RHCP הוציאו סינגל ראשון ללא פרושיאנטה! חייבים לדבר על זה! נראה לי!
אני עוד זוכר כמה השפיעה בזמנו הכניסה של דייב נבארו (בתקופה של One Hot Minute הדי מעולה) על הכתיבה והצליל של הלהקה. בראיונות מקדימים לאלבום פלי גם מספר על שינוי בסאונד בזכות סגנון הנגינה השונה לגמרי של ג'וש קלינגהופר, ועל איך שלראשונה חלק גדול מהשירים נכתב על פסנתר -  בקיצור הפפרז נכנסים לגלגול חדש.
טוב, בואו נראה אם המהפך הצליח. קבלו את RHCP 3.0 -





טוב זה היה משעמם.
יודעים איך RHCP נשמעים עם גיטריסט אחר? ממש כמו RHCP, רק עם גיטריסט אחר.
אולי שאר האלבום החדש, I'm With You, מלא בשירי פסנתר, טקסטורות גיטרה יצירתיות ועוד שלל כיוונים חדשים. אם כן קצת חבל שדווקא שיר שנשמע כמו התבנית לכל שיר אחר שלהם מהשנים האחרונות (רק עם פזמון חלש יותר) נבחר כסינגל. האיצטדיונים יתמלאו בכל מקרה אבל עדיין, חבל.

יום ראשון, 17 ביולי 2011

ביקורת אלבום: איה כורם - לאלף את הסוסים



אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.
אף אחד לא אשם, גם אצלי בראש יש מספיק אמנים שמקוטלגים בראשי פרקים על פי הדבר הראשון ששמעתי מהם, ככה זה עובד. כשלאוהבי מוזיקה יש שפע כל כך אדיר לנסות לנבור בו למי יש סבלנות לנסות להעריך מחדש את החלקים שכבר עיבדנו? אולי שיטת השיפוט המהיר היא לא בדיוק עניין חדש במיינסטרים הישראלי אבל היא לכל הפחות הקצינה בשנים האחרונות. קצת חבל שאנחנו לא מוכנים לשכוח את הרושם הזה למוזיקאים שלנו גם אחרי עשור. את חסד הזיכרון הקצר אנחנו שומרים כנראה רק לפוליטיקאים.


יום חמישי, 14 ביולי 2011

דייב גרוהל הוא אליל. כנראה.

הנה צילום מהופעה בפסטיבל אייטיונס (יש דבר כזה? יש דבר כזה.) של דייב גרוהל מעיף לכל הרוחות מישהו שהלך מכות בהופעה של הפו פייטרס.





You don't come to my show and fight, you come to my show and FUCKING DANCE!

שתי אפשרויות -
1. דייב הוא הגיבור החדש שלי. כל מועדון צריך איזה דייב בפינה שיעיף קיבינימט את הולכי המכות, אלה שעשן בריאות עוזר להם "לחוות את ההופעה" (הוא לא), כל מי שחייב לצרוח לאמן מה צריך להיות השיר הבא (שיר מלפני שלושה אלבומים) או יותר טוב, לשיר איתו את השיר הנוכחי, ואת זה שבנוי כמו עמוד חשמל עם אפרו אבל עדיין עומד בשורה הראשונה באמצע.

כל כך רוצה לקרוא לפוסט הזה "דייב גרוהל מעיף פייטר בפו" אבל אני לא מסוגל.

2. זה מזויף.

אלבום להורדה : Nick Diamonds - I Am an Attic


bedroom-pop הוא פרצה שקוראת לחובבן. תקשיבו מספיק זמן לסגנון שאנרגיות נמוכות והפקה רזה הם חלק מהאתוס שלו ותתחילו לאבד את היכולת להבחין בין יהלומים לא מלוטשים לחצץ. ככה זה עם רוב הסגנונות הדמוקרטיים האלה שבהם "כל אחד יכול" (לכולם יש חדר שינה, כולם מכירים שלושה אקורדים) - הזבל מצטבר.

אפילו ניק דיימונדס (שם הבמה של ניק ת'ורבורן - סולן Islands, לשעבר ב- Unicorns, קצת Mr. Heavenly מהצד, איש מוכשר באופן כללי) בעצמו לא היה ממש בטוח עד כמה מוצלח האלבום הזה וביקש מראש מהמעריצים להנמיך ציפיות.
יש בזה משהו במקרה שמישהו ציפה לIslands חדש, אבל אם נפטרים מהציפיות (שזה הרבה יותר מוצלח מלהנמיך אותן) נשארים עם אלבום פופ קטן, עצוב ויפה שנוגע במדויק ברגע המפכח הזה שבו אתה מבין שמתישהו הפסקת להיות צעיר ומגניב.

האלבום ניתן להורדה חופשית לזמן מוגבל, קחו את הגלולה המרה הזאת מהר, לפני שייגמר.













אה, ואיפה הייתי?
מה זאת אומרת איפה הייתי? איפה אתם הייתם? הי תראו! ציפור! 

יום חמישי, 21 באפריל 2011

קליפ : Beastie Boys - Make Some Noise

קצת אחרי הטיזר וקצת לפני הסרט הקצר המלא (חצי שעה) שישודר ב VH1, הנה הקליפ החדש ומפוצץ האורחים של הביסטי הבויז.
הקטע המעניין הוא שלמרות כל האורחים האלה (היי הנה רשידה ג'ונס! והנה ריין וילסון! וקירסטן דנסט! וסטיב בושמי! וויל פארל! וג'ק בלאק! וסת' רוגן! ודני פאקינג מקברייד! ועוד ועוד ועוד) עדיין ברגע שהשיר מתחיל כל מה שחשבתי זה רק -
"וואו, איזה ביט מעולה", ואולי גם קצת "יו, מייק די ממש חזר לעצמו".

לא שלהכניס לקליפ שלך בערך כל שחקן קומי על הכדור זה לא גימיק, אבל אם אני עדיין מצליח להתלהב גם מהשיר כנראה שיש גם משהו מתחת לגימיק. את האמת? התגעגעתי.





יום רביעי, 20 באפריל 2011

מיטב ההופעות מקואצ'לה 2011


פסח מביא איתו גם לא מעט זמן פנוי. אם אתם לא עובדים בחול המועד אתם כנראה תעבירו אותו בזמן איכות עם המשפחה במיטב פקקי ארצנו בדרככם להצטלם עם הזבל שהשאירו אלה שתקועים בפקק בכיוון ההפוך.
אבל אם במקרה תקעו אתכם בעבודה ואתם מפספסים את כל הכיף הזה, המינימום שאתם יכולים לעשות הוא לאמץ פרצוף עסוק, לחבר אוזניות ולשרוף שעה על אחת מההופעות המצוינות האלה מקואצ'לה האחרון, בחסות AudioPerv.
לדרך....


יום שני, 18 באפריל 2011

חידת מיקסטייפ - עשר המכות


כמו כל בלוגר שמכבד את עצמו גם אני רוצה לנצל איזה חלק ממסורת בת אלפי שנים כדי ליצור פוסט מטופש. הי, אם ליאיר לפיד מותר להפוך את רשימת הדברים שמעצבנים אותו בארץ ללא פחות מכתבת "עשר המכות של ישראל", אני יכול לעשות מעשר המכות מיקסטייפ. לפחות אני לא מבזבז על זה נייר.

אז ככה זה עובד ילדים - לפניכם מיקסטייפ של עשרה שירים. כל אחד קשור במידה מטופשת יותר או מטופשת פחות למכת מצרים אחרת. 
עזרו לאמרי לחבר בין השיר למכה*. 
בין הפותרים נכונה יוגרלו 15 דקות של תהילה.

בהצלחה וחג שמח!


*החלפה בין "דבר" ל"שחין" לא תחשב כטעות כי מי לעזאזל יודע.

סמנו את השורות הבאות כדי לגלות את התשובות המתסכלות:

יום שישי, 15 באפריל 2011

החדשן האחרון - על האלבום החדש של ברי סחרוף



בואו ניתן בטרנטינו ונתחיל מהסוף - האלבום החדש של ברי, אתה נמצא כאן,  הוא אלבום נפלא. בלי ספק הטוב ביותר שלו מאז האחר. יצירה מורכבת ומטלטלת עם המון מה לומר על איך לשרוד את האהבות המבולגנות שלנו, לגור במדינה המשוסעת שלנו ולחיות בשלום עם החיים הלא מושלמים שלנו לכל מי שמוכן להקשיב.
מוזיקלית, הוא זיקוק של כל ההשפעות שהוא חקר לאורך השנים. יהודי וערבי, חדש וישן, פרוע ושקט, אקוסטי ואלקטרוני, מן המשוררים ומן המקורות, צליל שמאתגר את האוזן ומספק אותה בו זמנית. עם הזמן ברי הצליח להפוך את כל אלה מאוסף כמעט אקראי של חלקים מתנגשים למכונה משומנת שמפיקה צליל ייחודי שהוא רק שלו. גם באלבום סולו שמיני לתוך הקריירה מעוררת היראה שלו ברי ממשיך להגדיר מחדש את המונח הנוזלי הזה, מוזיקה ישראלית, וממשיך לחצוב לה אפיקים חדשים לזרום בהם.

זה גם מה שכל כך מדכא באלבום הזה. ההבנה שברי הולך בשביל הזה לבד. קצת מוזר שהיצירה המעיזה ביותר ששמעתי השנה, זאת שלפחות מנסה להגיע למקומות שאולי עוד לא ביקרו בהם קודם מגיעה מאמן בן 53 עם קריירה של כמעט 30 שנה. אני לא מופתע מזה שאמן ענק הוציא יופי של אלבום, אבל זה בכל זאת גורם לך לחשוב - למה הוא נשמע מעניין ומקורי יותר מדור שלם של אמנים צעירים שפועלים כרגע באותו המרחב?


יום חמישי, 14 באפריל 2011

והנה עוד שיר חדש של Antlers...


מה שכתבתי לפני כמה ימים על אנטלרז? אז כזה.
גם בשיר (המשובח) הזה אני ממשיך לקבל את הרושם שזה יהיה האלבום המושלם לאנשים שאוהבים את הרדיוהד שלהם קצת פחות מרוחקים, ובחיי ש- Every night my teeth are falling out זאת המשפט הכי ת'ום יורקי שת'ום יורק עוד לא כתב.
אז בוקר טוב.

 

יום רביעי, 13 באפריל 2011

חמישייה : פיפטיז רוק


יש איזה עניין בעייתי עם המוזיקה של שנות ה-50. דווקא העשור שבו נולד הרוק'נ'רול ואיתו תרבות מוזיקלית שאיתה גם המאזין הממוצע בימינו יכול להזדהות (הילדים לוקחים את המושכות והופכים שירים פשוטים ומקפיצים עם מסר חתרני שמסמלים את כל מה שההורים שלהם שונאים ללהיט), הוא גם עשור קצת לא נגיש. לפחות עבורי.

אולי זה עניין של משקל תרבותי. אחרי שנים של תרבות פופ בטלוויזיה ובקולנוע קצת קשה לשמוע שיר רוקבילי ולהתרכז במוזיקה בלי להיסחף בכל המסביב. "דו וופ" אחד ואני כבר רואה קדילקים תכולים ומבריקים, מלצרית על גלגיליות בדרייב אין (יש מצב שאני חושב על הפלינסטונז כרגע), ילדים לבנים שמתגנבים למועדונים כדי לספוג עוד קצת קצב שחור ועוד שלל מטענים טלוויזיוניים שהצטברו בי עם הזמן.
כל שיר נשמע כמו חלק מפסקול של איזה סרט וזה נחמד, אבל זה גם עוצר אותי מלהתחבר לגמרי ולתת לשיר להפוך לפסקול של הרגע הזה בחיים שלי. הוא נשאר הצצה לחיים של מישהו אחר.

אני לא יודע למה אני לא מקבל את ההרגשה הזאת עם סגנונות אחרים. אלה פיצג'ראלד שרה לי כאן ועכשיו, שופן שובר לי את הלב גם אחרי 150 שנה בקבר, אבל רוק'נ'רול מוקדם תמיד מרגיש מאוד מחובר לזמן ומקום. בגלל זה השירים שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת הם אלה שבכל זאת מצליחים לגרום לי להתנתק. השירים הפחות טחונים שמגיעים ממבצעים או כותבים שיש בהם משהו קצת חריג. הנה חמישה מהם.


יום שני, 11 באפריל 2011

האזנה מלאה : tUnE-yArDs - w h o k i l l


עם אלבום בכורה מרתק וסינגל ראשון מעולה מהאלבום השני מריל גרבוס הביאה אותי למצב שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן בתוך כל הגודש המוזיקלי של השנים האחרונות - ציפייה. כלומר, אני מצפה להרבה אלבומים במובן שאני יודע מתי הם יוצאים ורוצה מאוד לשמוע אותם אבל אני מדבר על ציפייה אמיתית. כזאת שגורמת לך לספור את הימים ולהקשיב שוב ושוב לכמה פיסות שכבר יש לך מהאלבום הזה, כזאת שפעם הייתה שולחת אותי כל יומיים לחנות הדיסקים כדי לבדוק אם אולי האלבום כבר הגיע - בקיצור ציפייה מהסוג שהאינטרנט הרג.

האלבום החדש של tUnE-yArDs (אני לא בטוח למה גרבוס שונאת אנשים עם מקלדות אבל השם הזה הוא על גבול ההתעללות) זורם עכשיו דרך NPR ובעיני גרבוס עמדה לגמרי בכל הציפיות.

כמו כל חובב מוזיקה שכבר נחשף ללא מעט סגנונות שונים אני לא חווה לעיתים קרובות יצירה שמרגישה חדשה לגמרי. עם הזמן אתה מתחיל לסכם כל דבר שאתה שומע בתור יוצר A פוגש את להקה B עם קצת קישוטים בסגנון זמרת C מלמעלה. את האלבום הזה אני לא ממש יודע איך לתאר. כאילו גרבוס לא נחשפה למוזיקת פופ מעולם ובנתה לבד שפה מוזיקלית שהיא רק שלה.

אני אף פעם לא מצליח לצפות את התפניות שהשירים האלה לוקחים. בפני עצמו זה לא הישג מרשים במיוחד - כל אחד יכול להפתיע אותך אם הוא מקשקש את השירים שלו מספיק בשם האמנות - אבל גרבוס גורמת לקשקושים האלה להרגיש נכון. אני רק מנסה לא לאבד אותה בזמן שהיא שועטת קדימה כמו ילדה קטנה וסקרנית, פונה אינסטינקטיבית לסמטאות שלא הבחנתי בהן קודם ויוצרת מוזיקה מפתיעה לגמרי בלי לצאת מתחכמת. מוזיקה ייחודית במובן הכי טבעי של המילה.

w h o k i  l  l הוא בלגן פאנקי מבריק ופורץ דרך. קליט ומשוגע במידה שווה. אני עוד לא יודע להגיד אם הוא יצירת מופת, או אלבום השנה או כל כתר מודבק אחר, אבל הוא כן כבר זכה מבחינתי בתואר נדיר הרבה יותר -
w h o k i l l הוא משהו חדש.


יום שלישי, 5 באפריל 2011

סינגל : The Antlers - Parentheses


Antlers משחררים הבוקר שיר ראשון מתוך Burst Apart, שאמור לצאת במאי, והוא...שונה.
האלבום האחרון שלהם, Hospice, לא היה רק אלבום פריצה שבזכותו גם בלוגרים קיקיוניים במזרח התיכון מכירים אותם, הוא גם היה יצירה מאוד שלמה - אלבום במלוא מובן המילה עם נושא ברור, חוט מקשר בין השירים וסגנון מובהק. אלבום שגדול מסך שיריו. אז אחרי שעשו כל מה שאפשר לעשות עם הסגנון הסוחט הזה של קרשנדו רגשי בכל שיר, די בלתי נמנע שבאלבום הבא הם משנים כיוון, או לפחות סוטים קצת שמאלה.

Parentheses מונע יותר מגרוב ופחות מרגש. האמת היא שהוא נשמע בעיקר כמו שחשבתי ש- The King Of Limbs הולך להישמע וזאת מחמאה גדולה.

קשה לומר יותר מדי על שיר של ה Antlers בלי הקשר של אלבום שלם (ואני סותר את המשפט הזה ברגעים אלה ממש) אבל אני סקרן מאוד בקשר למה שעוד בדרך. 2011 היא שנת הציפיות הגבוהות.

 

יום שני, 4 באפריל 2011

סטרים : ההופעה האחרונה של LCD Soundsystem

אחת מהלהקות הכי טובות בעולם פירקו אתמול את החבילה בהופעה של כמעט ארבע שעות במדיסון סקוור גרדן. כמו בכל מסיבת סיום כל האירוע היה די חמוץ מתוק, אבל אם כבר צריך להיפרד ככה עושים את זה. ג'יימס מרפי נתן את כולו על הבמה והסטליסט כלל כל שיר שהייתם מקווים שהוא יכלול.
שווה גם לחכות לרג'י ווטס הענק שמתארח בקטע מתוך 45:33 ולארקייד פייר שמתארחים בביצוע אדיר של North American Scum.

ביי LCD Soundsystem, היה מגניב.


יום שישי, 1 באפריל 2011

חמישייה : זמרים מעפנים



[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

אני חולה על מוזיקה ישראלית. חולה חולה חולה. אין... אוהב הכל, באמת, מרוק כבד כמו סינרגיה ועד לטיני כמו רוני דלומי. אבל כמו שבחבילת מנטוס תמיד יש את הכתומים שחייבים להעיף כדי להישאר עם הורוד, גם במוזיקה ישראלית יש כל מיני זמרים שאני לא מבין איך הם עוד קיימים בכלל, והם פשוט הורסים הכל.

אז הנה חמישה מהגרועים ממש.


הזוי - זמר מפעם מתבלבל במילים של ירושלים של זהב

[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

חובת הורדה : חברים



[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

ממש יבש בטלוויזיה בזמן האחרון. לפעמים נדמה כאילו לאן שאני לא מעביר יש רק שידורים חוזרים של אותם סיטקומים שחוקים. אם גם אתם צריכים משהו קצת יותר מרענן, מצאתי את התרופה המושלמת.
"חברים" היא קומדיה אמריקאית המגוללת את קורותיהם של שישה חברים טובים בשנות ה-30 לחייהם. מוניקה חולת הניקיון, אחיה הגרוש רוס, צ'אנדלר הציני, ג'ואי החתיך אך הטיפש ורייצ'ל חברת הילדות של מוניקה שחזרה לחייה בסערה לאחר שברחה בערב חתונתה.

את רוב זמנה החבורה מעבירה בבית קפה, שם הם משתפים בשלל צרות יחסים ועבודה. האינטראקציה בין הטיפוסים השונים האלה מובילה לרוב לתוצאות פשוט קורעות מצחוק. לאורך הפרקים שראיתי נראה שמתפתח גם איזה מתח מיני בין רוס לרייצ'ל, אני די סקרן לראות איך זה ייגמר ואיך התכנית תמשיך הלאה בעונות הבאות אחרי שתמצה את הרומן בין השניים.

כל השחקנים עושים עבודה מצויינת, ואני אהיה מופתע מאוד אם הם לא יהפכו מהר מאוד לכוכבים גדולים גם בקולנוע.

אם כל זה לא מספיק, מסתבר שלסדרה הזאת יש 10 (!) עונות, ככה שייקח הרבה הרבה זמן עד שיימאס לכם ממנה. לגמרי.
אם אתם מוכנים להכניס לחייכם קומדיה רומנטית קצת פחות צפויה מהנוסחה הרגילה, זה הזמן להתחיל לצפות ב"חברים".


סינגל : דור דניאל - כולי שלך


[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

וואו. אבל פשוט... וואו. אני ממש לא רוצה להיסחף אבל יכול מאוד להיות שהילדים שלנו עוד יקנאו בנו על שהיינו כאן כשדור דניאל התחיל את המהפכה, והם יקנאו בצדק. תשכחו מכל מה שידעתם על מוזיקה ישראלית כי הסינגל השני מהאלבום החדש של דור דניאל פשוט שובר את הכלים.

שימו אוזניות ובואו נצא למסע -

כבר מהמשפט הראשון - "תמיד ידעתי זו את" - אתה יודע שסוף סוף יש כאן אמן צעיר שלא מפחד לגעת בנושאים כמו יחסים של בינו לבינה, אהבה ואפילו יחסים. הגיטרה החורכת בשילוב עם כלי המיתר של הבתים העדינים נבנים לקראת הסערה הסוחפת שמטיח בנו הפזמון החד פעמי.
"בואי אלי כולי שלך" דור צועק ואיתו צועק דור שלם של נערים שמחפש קול. קול שיכול לבטא את התסכול שמבעבע בהם עם משפט אחד חותך כמו "תמיד ידעתי זו את גם כשנסעת רחוק רחוק והחליף הבכי את הצחוק".
היום ראיתי את העתיד של המוזיקה הישראלית וקוראים לו דור דניאל.

יום חמישי, 31 במרץ 2011

אלבום להורדה : Body Language - Social Studies EP


ברוכים הבאים למסיבה החלקלקה בעיר. Body Langauge הם רביעייה ברוקלינאית (כמובן) שאוהבים את הסינת' פופ שלהם Fאנקי במיוחד. זה השלב שבו אני אמור לספר לכם איך שאולי זה לא מקורי אבל זה עדיין טוב, וזה באמת מה שהייתי אומר על סמך שני השירים הראשונים ב-EP הזה (השני שלהם) אבל אז הגעתי לשיר הנושא, Social Studies, ועפתי לקרשים. Body Language הם משהו מיוחד מאוד.

הצליל אולי מסונתז ברובו אבל הכתיבה שלהם מדויקת וחמימה, והדרך שבה הלהקה בונה את השכבות של השירים שומרת על אווירה מאוד גמישה וטבעית. בקיצור, הם מדלגים בקלילות מעל רוב המחלות השכיחות יותר של הז'אנר.

אם בא לכם לקבל ארבעה שירים רקידים ומתוקים בחינם, אתם מוזמנים לקפוץ לבנדקמפ שלהם או להקשיב ולהוריד כאן בתחתית. יום חמישי שמח וכאלה.



קליפ ראשון מה-Fleet Foxes החדש

הטוויטר של פליט פוקסס הפך למכרה זהב בשבועות האחרונים עם טעימות ראשונות מ-Helplessness Blues ו EP הסולו של רובין פקנולד. אתמול הם הודיעו שהם לוקחים הפסקה מכל האינטרנט הזה והוסיפו לינק לקליפ ראשון לשיר חדש מהאלבום בתור מתנת פרידה.
אז הנה Grown Ocean :


ובפינת החדשות הלא מפתיעות : איזה שיר יפה.

יום שני, 28 במרץ 2011

שירים חדשים ויפים - מהדורת הפסקול


עד לפני כמה שנים לא היה עולה בדעתי לקנות פסקול של סרט שלא ראיתי (ובמקרים רבים גם סרט שאני ממש לא מתכוון לראות). אולי זה בגלל שפעם הקשר בין הפסקול לסרט שממנו הוא הגיע היה הרבה יותר הדוק. הדוק עד כדי כך שהפסקול כלל כמעט אך ורק מוזיקה שממש הופיעה בסרט (מי היה מאמין). חצי מהקטעים היו חלקים נבחרים מה-score , להם נוספו עוד כמה שירים שהשתחלו לרקע של כמה סצינות, השיר של הכתוביות והשיר השני של הכתוביות שאף אחד לא מכיר כי הוא מתחיל אחרי שכיבית את ה-DVD. לכן המקרה של פסקול שאפשר להקשיב לו כאלבום אוסף מוצלח בפני עצמו היה עניין די נדיר ששמור לסרטים שבהם משתלבת הרבה מוזיקה מוצלחת באופן טבעי.

אבל אז מישהו המציא את ביטוי הקסם "music inspired by" והפסקולים התחילו להתמלא בשירים של אמנים שבמקרה הטוב ראו את הסרט ובמקרה השכיח קראו קומוניקט. כמה שנים קדימה וגם זאת כבר לא ממש דרישה. הפסקול של שנות האלפיים הוא מיקסטייפ שהקשר ההכרחי היחידי שלו לסרט הוא התמונה על העטיפה וזה יופי של דבר. יש סיכויים הרבה יותר גבוהים שאני אהנה ממיקסטייפ מוצלח מאשר מאוסף קטעי מתח תזמורתיים של האנס זימר שנועדו ללוות סצנות שלא ראיתי.
אבל עדיין, סרט מטופש = מיקסטייפ מטופש, לא? לא. אם הפסקול היה פעם סוג של מזכרת מחוויה קולנועית מוצלחת, עכשיו הוא כלי שיכול לתת לסרט הדבילי שלך דימוי קצת יותר איכותי מבלי שתיאלץ לוותר לרגע על המכנה המשותף הנמוך בסרט עצמו, ובדיוק כמו שהבינו בעולם הפרסום (או שאולי זה אותו עולם), כמה שירי אינדי מהצד הקליט יכולים ליצור לפחות לרגע את האשליה שהמוצר שלך מגיע מאנשים יצירתיים. במילים אחרות, אם לפסקול שלך יש טרקליסט כזה אתה יכול אפילו לגרום לי להתעניין ב-Twilight.

אני חושב שסיימנו אם ה"באר ופרש" והגיע הזמן ל"הבא דוגמאות". למזלי בשבועות האחרונים יצאו המון כאלה.

The Universal Sigh יצא לאור


כשרדיוהד הוציאו את The King Of Limbs להורדה, בין האפשרויות לקניית האלבום הייתה ב Newspaper Edition. מזה כמובן הבנתי שהולכת לצאת איזו גרסה עטופה בנייר ממוחזר, בעיצוב של עיתון או משהו ולמי אכפת כי אני רוצה לקנות הורדה ועכשיו. אז כשרדיוהד אומרים עיתון, הם מתכוונים לזה. לעיתון הנלווה לאלבום החדש קוראים The Universal Sigh והוא מופץ בלא מעט נקודות ברחבי העולם. כמובן שישראל היא לא אחת מהן, אז אתם לא צריכים להרגיש אשמים בזמן שאתם מורידים את גרסת ה-PDF כאן באדיבות האתר הניו זילנדי ripitup.

אז מה יש שם? אם אתם זוכרים את החוברת הסודית בגב של Kid A, זה משהו בסגנון הזה רק יותר גדול.
יש כאן כמה כתבות/סיפורים קצרים (אחד מהם מאת סטנלי דונווד אמן העטיפות הקבוע של הלהקה) שעוזרים להבהיר קצת את הנושא של האלבום, או במילים אחרות מה העניין עם העץ הזה. הכל סובב את הניתוק שכולנו מרגישים (כביכול) ככל שאנחנו מרחיקים את עצמנו מהפראיות של היערות, של הטבע. או משהו.
אפשר גם למצוא שם ציורים משונים, חצאי משפטים לא ברורים (אבל בכל זאת קריפיים) ומילים לשירים - הרבה מהם לא שירים שמופיעים באלבום אז אם עוד לא הייתם בטוחים שיש איזה חלק ב' בדרך אתם יכולים להירגע.

בכל אופן אם בא לכם משהו חדש לקרוא עם הקפה של הבוקר, אתם מוזמנים להחליף את התמונות של ג'קי ביום שאחרי בציורים של ענפים בשחור לבן. שניהם מדכאים בדרכם המיוחדת.



יום רביעי, 23 במרץ 2011

סינגל : Friendly Fires - Live Those Days Tonight


אני מקווה שאין הרבה אנשים שרואים אתכם כרגע כי הגיע הזמן להזיז את האגן.
Friendly Fires שחררו אתמול סינגל ראשו מהאלבום השני שלהם, Pala, ואיזו הפתעה - הוא מעולה. שמעתי כל כך הרבה הרכבים שעושים בערך את אותו הדבר מאז האלבום הראשון שלהם שקצת שכחתי שבכל מה שקשור לאינדי דאנס (או איך שלא קוראים לזה עכשיו), Friendly Fires עדיין בליגה אחרת.
אז יאללה בואו ניקח את הקטע של "מסיבת אוזניות" לשלב הבא - כולם ללחוץ פליי ולהתחיל לרקוד עכ........שיו!
אתם עושים את זה נכון?
נכון?
מביך.


יום שני, 21 במרץ 2011

האזנה מלאה : Peter Bjorn & John - Gimme Some


קצת קשה לי למצוא זמן לעדכן כאן השבוע, אבל אני חייב לחלוק את האושר הזה.
האלבום החדש של PB&J אחראי לחיוך האידיוטי שמרוח לי על הפנים מהבוקר. אני יודע שהייתי אמור להעריך את הניסיונות שהם עשו ב-Living Thing, אבל אלוהים איזה כיף לשמוע אותם חוזרים לפופ המתוק שגרם לי להתאהב בהם מלכתחילה. במילים אחרות, Gimme Some מפוצץ בהוקים ממכרים לפחות כמו זה של שיר השריקות ההוא שלא ננקוב בשמו.

אולי זה אחד מהאלבומים האלה שאני אשמע בלי סוף במשך שבוע שבועיים ואשכח מקיומם אחרי חודש - זה קורה לפעמים עם אלבומים מהסוג המשמח, קל יותר למצוא להם תחליף - אבל נכון לעכשיו זה האלבום הכי טוב בעולם, והעולם הזה יפה.

הנה סטרים של כל האלבום באדיבותם של האנשים היקרים ב- NPR:



יום ראשון, 20 במרץ 2011

שני מיני פרקים חדשים של דוקטור הו!

לכבוד יום ההתרמה הבריטי Red Nose Day (וסתם כי הוא אוהב אותי) סטיבן מופאט יצר שני מיני פרקים חדשים של דוקטור הו שהספיקו ב-8 דקות לבלבל אותי יותר מש-Inception הספיק בשעתיים וחצי.
סיבת בונוס לראות - איימי פונד מפלרטטת עם עצמה באיזה שלב אז... יש גם את זה.

Space

Time

העונה החדשה מתחילה באפריל, אז אם עוד לא יצא לכם להתמכר לאחת מהסדרות הכי טובות על המסך  - יש לכם חודש להשלים חוסרים. לעבודה.

יום חמישי, 17 במרץ 2011

האזנה מלאה : Mother Mother - Eureka


בכל שיר פופ טוב יש את הרגע שאתה מחכה לו - שורה מעולה בבית השני, הברייק שלפני הפזמון, הכלי הלא צפוי שנכנס בדיוק ברגע הנכון. נדמה לי שלזה Pavement התכוונו ב Gold Soundz.
Mother Mother משתדלים ליצור שירים שמורכבים מכמה שיותר רגעים כאלה. האלבום השלישי של החבורה הקנדית הוא עוד אוסף של שירי פופ חדים ובוהקים (תואר מוזר לשיר, אבל בחיי שהם בוהקים). עומק אין בו, אבל הוא פשוט כיפי בטירוף. קבלו אותו.