האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, אולי השנתיים, זורם ב-NPR. סלחו לי שנייה.
אהההההההההה!!! אנני את שולטטטתתתתת!!!!!!111! ווווהווווו!!!!!
אוקי, זה יותר טוב.
Strange Mercy הוא אלבומה השלישי של אנני קלארק, בובת חרסינה שיודעת לרצוח עם גיטרה חשמלית וחברה לשעבר בפוליפוניק ספרי ובלהקה של סופיאן סטיבנס. תחת השם St. Vincent קלארק משחררת מוזיקה שתופסת במקביל את הראש והקרביים. מצד אחד היצירות שלה הן מלאכת מחשבת של פרטים קטנים. כל תו בתזמור (מילה שנשמעת נכונה יותר מ"עיבוד" במקרה שלה) שלה נשמע מתוכנן בקפידה. הכל מתוח ומהודק. מכירים את הסצינות האלה בסרטי שוד כשהגיבור מנסה לעבור דרך רשת סבוכה של קווי לייזר? ככה הרשת הזאת נשמעת. ומצד שני, העטיפה השכלתנית הזאת תמיד מכילה משהו פרוע ומדמם. איזו אמת. גם ברגעים השלווים והקרירים ביותר שלהם השירים האלה מפלרטטים עם הכאוס.
אם לספרים של ג'ונתן פרנזן היה פסקול, הוא היה מורכב כולו משירים של St. Vincent. המבט האמנותי של אנני קלארק חודר את כל הזיוף והעמדת הפנים של הזן הנקרא "בן אנוש מערבי בוגר" ומשרטט בקווים חדים את שבר הכלי שמתחבא בפנים. לגמרי לא רציני לבחור את אלבום השנה שלך אחרי שתיים וחצי האזנות ולפני שנגמרה השנה, אבל ככה זה מרגיש. Sue me.
אם יש לכם עוד חשק לשמוע אותו אחרי ההשתפכות המביכה הזאת, הנה הוא:
רשומות
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה