מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)

אני שומע אתכם. מתלחששים לי מאחורי הגב.

"הנה ההוא שקונה דיסקים..."

"ראיתי אותו יוצא מסניף של צליל..."

"רגע, מה זה דיסקים?"

אז כן, יש לי סטייה. אני אוהב לקנות את המוסיקה שלי. אולי זה בגלל שרוב האמנים החביבים עליי לא הולכים למלא את היכל נוקיה בזמן הקרוב ובא לי שהם ימשיכו לעשות מוזיקה או אולי כי אני עדיין רוצה פעם אחת להצליח לא לאבד את הקבלות מטאוור ולקבל דיסק מתנה (היי טאוור - עוד שני דיסקים ביצ'ז!).

בכל אופן, גם אני חייב להודות שבשנים האחרונות זה קצת נמאס. קשה לא להרגיש קצת פראייר כשהדבר הראשון שאתה עושה עם האלבום שהרגע קנית הוא להמיר אותו לmp3, לתייג את הקטעים, לחפש תמונה של העטיפה לא בגודל של בול (הסוד הוא בכתבות ביקורת באתר וואלה, דרך אגב), להעביר לאייפוד, ולשמוע בפעם הראשונה והאחרונה את הדיסק עצמו במערכת לפני שיעבור לבלות את שארית חייו כנדל"ן לקרדיות אבק.

ובינתיים, כל מי שלא איכפת לו מספיק מהאמן כדי לשלם לו, מוריד את האלבום מוכן ומתוייג ואפילו לא נתקע עם חתיכת פלסטיק מיותרת. קשה לא להרגיש קצת פראייר כבר אמרתי?

מיכל גבע. גם כתבה אלבום מעולה,  גם נושמת דרך זימים.

אז ניסיתי כיוון אחר עם האלבום של מיכל גבע. קניתי את ההורדה שלו ב bandcamp שלה - גם קיבלתי את המוסיקה שלה בפורמט שאני באמת צריך וגם שילמתי למיכל על התענוג (וזה באמת תענוג, כי זה אלבום מעולה וכדאי לכם לקנות אותו). 

אבל הפעם משהו אחר הלך לאיבוד - הטקס של האזנה ראשונה לאלבום חדש בשלמותו. אני לא מדבר כאן על הערך הרומנטי, אולי כבר נוסטלגי בשלב הזה, של קילוף הניילון של העטיפה, הדפדוף בחוברת, אולי הצצה אם יש איזה הדפס סודי מאחורי הפלסטיק - כל זה נעלם אבל זה לא העניין. העניין הוא המילים.

האזנה לאלבום לא מוכר היא שונה לחלוטין כשיש לך חוברת מילים ביד. שמתי לב שלוקח לי הרבה יותר זמן לגלות ולהקשיב באמת לשירים החדשים כשאין לי חוברת מילים פיזית ביד שתחזיק את תשומת הלב שלי (יכול להיות שזאת הפרעת קשב או שאולי זה היי הנה משהו נוצץ - על מה דיברנו?) . המילים מכריחות אותך להפוך את ההאזנה לפעולה אקטיבית. במקום לעשות משהו עם מוזיקה ברקע, אתה כרגע מקשיב לאלבום חדש. זה הבדל ענק. אני מוכן לוותר על כל הפלסטיק, אבל אני לא מוכן לוותר על המילים, לפחות לא במוזיקה ישראלית.

אז נראה שבינתיים משאירים אותי תקוע באמצע. או פלסטיקים ועבודה מיותרת, או הורדה שמפשיטה מהמוזיקה הרבה מהקסם. קצת חבל, כי זה לא חייב להיות ככה, תארו לכם את זה -
מה אם הייתם נכנסים לחנות ולא קונים דיסק, אלא אלבום. האלבום הזה היה כולל חוברת מושקעת בגודל של תקליט ולינק להורדת האלבום בפורמט לבחירתך (גם ככה כבר יש לחברות התקליטים אתרים לקניית מוסיקה - songs.co.il של NMC ו imusic.co.il של נענע דיסק). לא פשוט?

חברות התקליטים מנסות כרגע (כבר כמה שנים בעצם, אבל אני רואה את זה יותר לאחרונה) להפיץ אלבומים על דיסק און קי. כביכול מדובר באיזה ניסיון להתקדם ולהתחבר לצורה שבה רובנו שומעים היום מוזיקה. בתור ניסיון זה יפה, אבל בפועל זה פספוס מוחלט של הצרכים של הלקוח (הקאתי קצת בפה עכשיו), וזה לא שיש יותר מדי לקוחות גם ככה. אף אחד לא קנה דיסק ואמר לעצמו "חבל שאי אפשר לקבל את השירים על ריבוע קטן במקום על עיגול גדול". העניין הוא פשוט יותר - אין לנו יותר צורך במדיה פיזית נקודה.עם חוברת ולינק נוכל לקבל שוב את הטקסיות שבהאזנה עם משהו אמיתי ביד - משהו שמבדיל אותך מהפירטים, וגם לקבל את המוזיקה בפורמט שאנחנו צריכים. רק לי זה נראה כל כך מתבקש?
ודרך אגב, כמה נחמד יהיה לחזור לחוברות בגודל נורמלי במקום החוברות הקטנטנות שחברות התקליטים נאלצות לייצר כדי להתאים לקופסה של דיסק.

בקיצור, אני רק יכול להפציר לאלה מבין קוראינו המנהלים חברות תקליטים (אתם יודעים מי אתם) - אני רוצה להיות לקוח שלכם, באמת. אבל תנו לי מוצר שמתאים לי. אין שום סיכוי, הא?
אז אני אפציר במקום באלה מבין קוראינו שעושים מוזיקה - תגידו לקוראינו המנהלים שהם יכולים ללכת לחפש ותפיצו את המוזיקה שלכם לבד. אתם לא צריכים אותם לשום דבר.
אני בטוח שיש כל מיני שיקולים חוזיים ועסקיים מורכבים שמונעים ממכם להפיץ את המוזיקה שלכם בלי פלסטיק, אבל כל עוד תמשיכו לנסות למכור לאנשים מוזיקה בפורמט שהם לא משתמשים בו הם בעיקר מזכירים לי את השיקולים של הנגנים על הטיטניק.

כמה אלבומים להורדה מהזמן האחרון שמומלץ לשלם עליהם:

איתמר רוטשילד - רץ אליי חזק

ת'כלס - לא נורא

כל החתיכים אצלי

אדיר והילדות

שלום גד והיהלומים - קוץ ברוח

ישי קיצ'לס - מוזיקה למזמוזים