האזנה מלאה: The Drums - Portamento

צא דיבוק, צא!

לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה - אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע -
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.

די תמשיך

ביקורת הופעה : מארק רונסון בגני התערוכה

"אוי, בזווית הזאת אני דומה לתום פטרובר. מטריד."

שלושה ימים זה נצח באינטרנט אז קצת מוזר לפרסם את זה כל כך מאוחר, אבל לא נורא. הטקסט לא נועד במקור לבלוג אבל בסוף הוא הגיע רק לכאן. זה לא שהבלוג הוא ברירת מחדל אבל.. טוב הפעם הוא קצת ברירת המחדל. מצטער בלוג. בכל אופן, מארק רונסון. היה כיף נורא כל עוד לא מתקטננים. הנה תראו -

די תמשיך

מכתבים למערכת : אהבה ממבט ראשון

כמו שאתם יודעים, הבלוג הזה מקבל כמויות יוצאות דופן של דואר מעריצים. הרוב זוכה למענה בנוסח די קבוע (תחתונים + חתימה), אבל פה ושם אני נקלע לתכתובות שאני לא יכול שלא לחלוק עם כל אחי חסרי התרבות (#אגומניה #תגיותמחוץלטוויטר).

והפעם, סיפור אהבה חוצה גבולות.

די תמשיך

Bon Iver + James Blake - Falls Creek Boys Choir

ה"דוינג" שאתם שומעים עכשיו הוא מיליון זיקפות היפסטרים מזדקרות בו זמנית.
בון איבר וג'יימס בלייק נפגשו ב- SXSW האחרון וכמו כל מי ששמע את המוזיקה שלהם, הבינו ששיתוף פעולה ביניהם הוא בלתי נמנע. אתמול בלייק העלה את השיר המשותף ליוטיוב (ככה שלשם שינוי הוא לא אמור לרדת חמש דקות אחרי שאני כותב את הפוסט). הנה הוא:

אז בגדול זה בון איבר שר מעל שטיח קלידים של בלייק, מוקרם באוטוטיון סמיך.
אותי אישית זה קצת מרדים (וגם צליל הברווז המשתעל הזה שחוזר שם מדי פעם די מציק), אבל אני עדיין מקווה ששיתוף הפעולה הזה יבשיל לגרסת האינדיטרוניקה המופנמת של Watch The Throne.
עכשיו אנחנו רק צריכים למצוא לו שם.
Watch Us Moan?
Glance Nervously At The Throne?
זה כיף. תנסו.

סינגל : Tom Waits - Bad As Me

הסינגל החדש של טום וייטס טיפס את כל הדרך מתחתית השאול אל אוויר העולם, והוא נשמע ככה :

 

אם אהבתם את Blood Money לא יכולתם לבקש יותר מזה, וגם אם השיר נשמע בהתחלה קצת כמו פרודיה על שיר של טום וייטס בשטאנץ המוכר, יש אמת מוצקה בבסיס שלו שאי אפשר לזייף. אף אחד אחר לא היה יכול לתמצת כל כך יפה את כל סיפורי האהבה בעולם הזה למשפט אחד לא רומנטי.
You're the same kind of bad as me.

סטרים: אלבום חדש של איזבו?

והנה משהו שיושב הרבה יותר טוב על בוקר לבנטיני לח ומיוזע.
זה די מוזר - איזבו הוציאו די לאחרונה EP של שלושה שירים (Summer Shade) להורדה חינם דרך הפייסבוק שלהם והכל טוב ויפה (ואדיר וקייצי ותורידו אותו מהר ולכו לאכול גלידה), אז למה הלייבל שלהם "100%" העלה לפני שבוע עוד המון שירים חדשים שלהם להאזנה בסאונדקלאוד? שום מושג, אבל איזה כיף. אפשר להקשיב (לפחות בינתיים) כאן.
*עדכון - ו......זה ירד.

הורדה: The Weeknd - Thursday

אחת מהתופעות המוסיקליות המרתקות של השנה שנתיים האחרונות היתה טשטוש גבולות המותר והאסור במסגרת שיר R&B.
אמנים כמו The Dream, How To Dress Well, פרנק אושן ובמידה מסויימת גם ג'יימס בלייק ובון איבר, עזרו להגדיר מחדש את הטווח הרגשי של הז'אנר הכל כך מסוגר הזה ועזרו לקחת אותו למקומות חדשים ואפלים יותר. הבסיס הוא עדיין גרוב אלקטרוני לא עמוס עם קול חלקלק במרכז, אבל האמנים האלה עוזרים להזכיר שהפורמט לא חייב להפוך לקיטש מרדים. היצירה המרכזית (וגם המוצלחת ביותר) בתופעת "ילדי אינדי מגלים את הR&B" הייתה המיקסטייפ הקודם של The Weeknd, אוסף אפל ומסומם בשם House Of Balloons. אם עוד לא שמעתם אותו, אתם צריכים לשמוע אותו. אתם צריכים לשמוע אותו באמצע הלילה.

המיקסטייפ השני מתוך השלושה ש-The Weeknd (הספשבוע?) מתכוונים להוציא במהלך 2011 עלה לרשת אתמול. קוראים לו Thursday והוא מוכיח בשעות אלה ממש ש- House Of Balloons לא היה קסם חד פעמי. אפשר לנסות להוריד באתר שלהם, אבל רוב הסיכויים שהוא מפוצץ אז הנה עוד לינק. שיהיה בוקר טוב. או לילה מטריד.

חמישייה : אקפלה

אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" - אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.

רק בעיה אחת - זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.

שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה -

די תמשיך

הופעות חיות #2 - Rage Against The Machine

ואם כבר נכנסנו לאווירת רוק שנות ה-90, הנה ההופעה של רייג' בפסטיבל LA Rising. הפלייליסט הזה כולל 14 שירים שצילמו אנשים בקהל באיכויות משתנות ומנקודות מבט שונות. כיף.
אבל לפני רייג' של היום, תנו הצצה על ההופעה הראשונה אי פעם שלהם באיזה קולג' ב-1991. עוד לא מלוטשים, אבל הכל כבר שם -

...וכעבור עשרים שנה :

הופעות חיות #1 - Foo Fighters

האינטרנט מאוהב בפו פייטרז.
מאז יציאת Wasting Light, האלבום האחרון והחביב לגמרי שלהם, הרשת מוצפת בים קטעי יח"צ בשלל צבעי הקשת.
יש את הסרט מחמם הלב שמתעד את מסע ההופעות שלהם בגראז'ים של מעריצים, הסרט התיעודי Back and Forth שמספר את הסיפור של הלהקה מסופה של נירוונה ועד היום שעלה במלואו ליוטיוב, גם זה קרה, ועכשיו עלתה גם הופעה באמת מדהימה שלהם בלולפלוזה בשבוע שעבר. אם זה היה מגיע מכל אמן איצטדיונים ותיק אחר, כל החגיגה הזאת היתה זוכה ליחס הרבה יותר ציני אבל בדיוק כמו עם המוזיקה שלהם, הפו פייטרז מוכיחים כמה הכל זה עניין של גישה.

הפייטרז תמיד היו הרכב של סינגלים. בכל אלבום חדש שלהם אפשר למצוא שיר או שניים שיישארו והמון בינוניות מסביב, אבל אני סקרן כשהם מוציאים אלבום חדש כי הם פשוט עושים רושם של אחלה אנשים שבאמת רק מנסים ליצור מוזיקה טובה בלי להתנשא מעל הקהל שלהם (וזה לא באמת משנה אם זה נכון) - הם להקת איצטדיונים שעדיין מצליחה לשמר איזה רמז לפאנק. תחשבו רגע כמה מזויף היה נראה סיבוב הופעות הגראז'ים הזה אם הוא היה מגיע מ-U2 לדוגמה ותבינו כמה קריטית התפיסה שדייב גרוהל זוכר מאיפה הוא בא להצלחה המסחרית של הלהקה שלו. אף אחד לא עשה את זה כל כך טוב ובכזה סדר גודל מאז ספרינגסטין.

בכל מקרה הנה ההופעה האדירה הזאת, שעתיים וחצי לפני 90,000 איש בגשם שוטף (הם עולים בדקה ה-16 בערך) :

האזנה מלאה: Beirut - The Rip Tide

החדש של ביירות ,אחד מהאלבומים שהכי חיכיתי להם השנה, זורם במלואו אצל הנשמות הטהורות ב-NPR. הוא מלא בשירים עדינים ויפים עם הרבה פסנתר וכלי נשיפה ממש כמו שהייתם מצפים והקול של זאק קונדון עדיין חם ומרגש. בקיצור, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהוא יישמע ויש בזה משהו קצת משעמם. The Rip Tide הוא המנה שהזמנת פעם אחת יותר מדי מהמסעדה האהובה עליך. טעים, אבל כבר לא קסום.

כל זה לא בא לומר שהוא לא אלבום טוב. טוב מאוד אפילו. הוא הדוק וקצר (חצי שעה בערך), ללא נפילות בולטות או התחכמויות מיותרות בין תשעת השירים שלו, וזאק קונדון הפך באופן מפתיע לכותב אישי הרבה יותר מבימים שבהם היה מקליט באופן אישי הרבה יותר בחדר השינה שלו. מוזיקלית, הוא לוקח צעד אחורה מהניסיוניות (הכל יחסי) של March Of The Zapotec/Holland ומזכיר כאן בעיקר את הלחנים העצובים/מתוקים (ולגמרי לא בלקניים, אפשר כבר להפסיק לקשר את ביירות למוזיקה בלקנית?) של האלבום השני, The Flying Club Cup. אולי יותר מדי מזכיר.

אם השירים האלה היו ההיכרות הראשונה שלי עם ביירות כנראה שהייתי מתאהב בהם עד מעל לראש וזה עוד אחד מאלף הדברים שהופכים ביקורות מוזיקה לעניין כל כך לא הוגן. כל מאזין מגיע עם מטען תרבותי ורמת היכרות אחרת עם אותו אמן ואלה שבאו לפניו שמשפיעה על הדרך שבה הוא תופס את מה שהוא שומע כרגע. למה צריך לעניין מישהו שפול סיימון שילב פופ ומוזיקה אפריקאית לפני ומפייר ויקנד אם הוא במקרה הגיע לומפייר ויקנד לפני גרייסלנד? למה כל מעריץ של משינה שאף פעם לא שמע על מדנס חייב תמיד להגן על עצמו כל מיני מרירים שלא מוכנים לתת לו ליהנות ממה שהוא אוהב?
לא הוגן, כבר אמרתי.

בקיצור אם עוד לא יצא לכם להתעמק במוזיקה של ביירות עד היום, אני קצת מקנא בכם ותשכחו מכל מה שאמרתי.
אלבום אדיר. האזנה נעימה.

שיתוף פעולה אדיר #2 -The Antlers + Nicole Atkins

הנה עוד אנשים מוכשרים שמשלבים כוחות כדי ליצור מגהזורד מוזיקלי. משפט הפתיחה הטוב של 2011? יכול להיות.

בכל אופן, על האהבה העמוקה שלי ל-Antlers בכלל ולאלבום האחרון שלהם בפרט אתם כבר יודעים. עם ניקול אטקינס, לעומת זאת, יש לי מערכת יחסים יותר מסובכת.  

מצד אחד, היא מבצעת מעולה עם קול גדול ומסוגנן ויכולת כתיבה שמעידה על בקיאות נדירה בהיסטוריה של הפופ. מצד שני היא פשוט מסרבת להוציא אלבום אחד טוב. במקום זה היא סיפקה עד היום שני אלבומים שמכילים כמה שירים נהדרים אבל גם יותר מדי נפילות. הייתי מוותר עליה אם היא לא הייתה עושה לפעמים דברים כאלה ומעלה לי מחדש את רף הציפיות.

הנה ביצוע משותף של חבורת הברוקלינאים האלה ל- Hounds של ה- Antlers, שבו הקול המעושן של אטקינס (או שזה יותר הנוכחות שלה? משהו בבחורה הזאת מעושן) הופך את השיר המרחף והעדין הזה למשהו הרבה יותר עצוב.

שיתוף פעולה אדיר #1 - tUnE-yArDs + הרוטס

איזה כיף שלג'ימי פאלון יש את להקת הלייט נייט הטובה בעולם. מריל גרבוס התארחה אתמול בתכנית של פאלון לביצוע של Gangsta מהאלבום האחרון והמעולה/מרתק/משוגע שלה. קווסטלאב נתן גיבוי במחלקת הגרוב ו-Black Thought אפילו נתן בית אורח.
הביצוע הזה הוא הופעת הבכורה שלה בסבב הלייט נייט האמריקאי ומציב לה חתיכת רף לפעם הבאה.
זהירות, מתקפת כריזמה לפניך: