[פורסם במקור בז'ורנל, מעריב / 27.02.12]
סליי בלז לא היו אמורים לשרוד בתודעה יותר מכמה חודשים. כל מה שקשור ל-Treats, אלבום הבכורה הכריזמטי של הצמד אלקסיס קראוס ודרק מילר, זעק "טרנד". הצליל חורך הרמקולים שנשען חזק על אלמנט ההפתעה, ההשתלבות ברקע של כל פרסומת שמנסה להריח כמו רוח נעורים, השילוב האופנתי בין אר'נ'בי לדיסטורשן מלוכלך – גם המבקרים האוהדים ביותר של האלבום היו חייבים להודות שההתאהבות ב"סליי בלז" היא ככל הנראה רומן מזדמן. ככה זה כשאתה ההרכב הרותח של הרגע. מעצם ההגדרה אתה צפוי להתאדות עד הרגע הבא. אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של טריטס, או בעצם לא קרה – לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מסתבר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה זאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע בו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.
רשומות
