הנה אתה כבר בן שנה ומתחיל להסתדר כמו ילד גדול.
אבא כבר לא צריך להילחם כדי שתופיע בגוגל ואתה מארח יפה המון אנשים אדירים ומצחיקים שאפילו שולחים לך כל מיני דברים מעניינים לראות ולשמוע. הרבה יותר אנשים משאבא ציפה. בא לו לתת לכל אחד מהם חיבוק על גבול הארוך מדי, אבל זה יהיה קצת לא פרקטי וכן קצת קריפי.
אני יודע שבחודשים הראשונים הייתי נותן לך יותר תשומת לב והיינו מדברים גם על טלוויזיה, מעדכנים פלייליסטים כל יום או סתם יושבים עד אמצע הלילה רק כדי לצחוק על פרק של הבורר.
אני מודה שגם בשנה הקרובה יהיה לי קשה לפנות לנו הרבה זמן איכות. בזכותך אבא הולך לקשקש על מוזיקה בעוד מקומות, אפילו כאלה שמשתמשים במשהו שנקרא "נייר" (אל תשאל). אבא גם עומד להפוך עוד מעט לאבא מסוג אחר לגמרי. אל תדאג, אני אוהב את שניכם בצורה מאוד שונה. היא תהיה יצור חי ונושם, אתה לא תחרבן עלי.
אבל למרות כל אלה אני מבטיח להמשיך לטפל בך הכי טוב שאני יכול. אתה חלקת האינטרנט הקטנה שלי ואני גאה בך מאוד.
מזל טוב ועד 120 מגה לשנייה.
אוהב, אבא.
אני משחק אותה כאילו זה סתם אוסף ישן אבל האמת היא שהכנתי אותו במיוחד בשבילה. החדר שלה קצת מוזר. יש המון בקבוקים בחדרים של בנות, כאילו היא עושה כאן ניסויים. אמן שהיא תעשה בי ניסויים. היא צוחקת על המוזיקה שלי. אולי כי כל כך ברור שאני מנסה לייצר אווירה של מזמוזים או אולי כי אני מנסה לעשות את זה עם שירים של פרל ג'ם אצל בחורה עם פוסטר של בויז2מן על הקיר. אם אני לא עושה משהו עכשיו אני יוצא מפה ידיד.
נראה לי שהכנסתי אותו לאוסף בטעות אבל את הקלידים של Tongue היא דווקא ממש אוהבת. האוויר בחדר מסתדר מחדש ומסתבר ששפתיים של בנות זה פאקינג מעולה.
השיר נגמר ופורטיס מתחיל לשיר בסליזיות "בואי ותני לי חזק את היד...". הקסם נשבר. הייתי צריך להביא עוד REM.
It's The End Of The World As We Know It
"איך יש לך פה כל כך הרבה דיסקים וכולם חרא?"
יש לנו מסדר עוד שעה ובא לו מוזיקת רקע לספונג'ה. יש לו כאן רק דיסק אחד עם "Who Let The Dogs Out" שהוא אוהב לשים כשכולם מתארגנים לצאת הביתה.
אני מנסה ללכת על המכנה המשותף של מוזיקה שחורה ושם את מוס דף.
"תעיף, תעיף את זה. יש לך טופאק?" אין לי טופאק. וכנראה שגם פיונה אפל זה לא רעיון משהו.
יש לי צ'אנס אחרון לפני שהוא מעביר לרדיו. אני שם את Document ומתחיל מהלהיט, לא יודע שזה הולך להיות המנון הספונג'ה הרשמי שלנו לחצי שנה הקרובה.
I'll Take The Rain
שלוש שעות אחרי ששמעתי שהוא הלך ואני עדיין לא מרגיש כלום. מחליף למדי א' וכלום. מתקשר לאמא וכלום. מחכה בתחנה וכלום. אני די בטוח שאמורים להרגיש משהו ברגעים כאלה. משהו בי מקולקל.
את הדיסקמן אני מפעיל באוטומט, זה מה שהידיים שלי עושות כשאני מתיישב באוטובוס. הוא מהמתוחכמים האלה שזוכרים איפה עצרת וממשיכים מאותה הנקודה. זה השיר הצ'יזי מהחדש של REM. סתם אלבום, המבקרים כבר הסבירו לי שהוא גרוע.
הבית הראשון מכאיב. פיזית. זה כמו אלכוהול על פצע. הקול של מייקל סטייפ לא חודר דרך הציניות, הוא מתעלם ממנה. הפזמון חונק אותי. אין סיכוי שאני בוכה באמצע האוטובוס הזה. אין סיכוי. הכינורות עולים. אני נכנע וקובר את הראש בתיק.
Sweetness Follows
איזה יופי. איך יכול להיות שאנשים גרים פה? המקום נראה כמו גלויה. הם מבינים שהם גרים בגלויה?
קיבלנו אחלה חלקה לקמפינג ויש איזה מיליון דברים לעשות לפני שהשמש תרד - עוד לא התחלנו אפילו לנפח את המזרון מפונקים שלנו, שלא לדבר על ארוחת ערב. כולם מתחילים להזיז עניינים אבל אני מזהה הזדמנות. "עשר דקות אני חוזר" אני מפטיר וחומק לחוף, מתעלם מהפרצופים העקומים.
יש לי הרגשה מאוד מסויימת ולא נראה לי שהיא תחזור לעיתים קרובות. החופש הזה, המקום הזה, החברים האלה, הבחורה הזאת. זה לא יחזור. אז אני לוקח כמה דקות לבד על החוף ושומע את השיר שאני חייב לשמוע עכשיו. מחזיק חזק את הרגע, מחדד אותו, חורט בזיכרון.
אני קם, מנער את החול, והולך לחתוך סלט.
תכירו את בן אקר ובן בלקר (בחיי), זוג תסריטאים שנמאס להם לנסות למכור פיילוטים לרשתות הגדולות בתקווה לעבודה קבועה והחליטו לעשות מעשה. הם התחילו לכתוב מופע שבועי בלוס אנג'לס בשם The Thrilling Adventure Hour. המופע הוא פרודיה על תסכיתי הרדיו האמריקאים של שנות ה-40' (כולל אפילו חסויות של מותג הסיגריות הדמיוני 'פטריוט') שבנוי מכמה סדרות רצות של מערכונים אותם מבצעת חבורת שחקנים וקומיקאים משובחת במיוחד (לאקר ובלקר יש הרבה חברים). יש את הסופר הירו הכל אמריקאי Captain Laserbeam, המרשל הראשון על המאדים ספארקס נוואדה (שזוכה בקרוב לסדרת אנימציה), החייל ג'פרסון ריד ומלחמתו ברייך השלישי ועוד רבים וטובים. מומלצת במיוחד הפינה Beyond Belief בכיכובם ההיסטרי של פול אף טומפקינס ופג'ט ברוסטר (שאולי תזכרו אותה בתור ההיא מ'חברים'). מופע המערכונים האדיר הזה צבר עם הזמן תאוצה וקהל ונאמן (הוא רץ מ-2005) ועכשיו אפשר כבר למצוא שם לעתים קרובות שחקנים מוכרים יותר בתפקידי אורח.
המופע גם משוחרר לעולם כפודקאסט - אפשר לחפש באייטונס, או הכי פשוט - כל הפרקים זורמים בסאונדקלאוד.
הנה לדוגמה אחד מהקטעים של Beyond Belief -
ואקר ובלקר? הם כבר מפתחים שתי סדרות אנימציה לרשת פוקס - הרשתות באו אליהם. מה שמלמד שאנשים מוכשרים לא צריכים לחכות לאישור או תקציב מאף אחד. עדיף לקום ולעשות.
כן, הייתי עסוק. החיים הם כלבה וכל זה.
בינתיים המון דברים מעולים קרו (דברים מעולים לא מחכים לאף אחד). הנה אחד מהם, עוד בדרך.
Childish Gambino הלא הוא דונלד גלובר הלא הוא טרוי מקומיוניטי הוציא שיר ראשון מהאלבום הבא שלו, Camp, האלבום הראשון שהוא מוציא בלייבל Glassnote המשובח או בלייבל בכלל.
הוא עדיין נשמע כמו הגרסה השנונה והגיקית יותר של Lil Wayne. ראפ לילדים לבנים? לגמרי. מי אמר שלנו לא מגיע.
הסינגל הזה, Bonfire, הוא הפקה אדירה ומפוצצת בכל כך הרבה רפרנסים ושורות לציטוט שאני לא יודע מאיפה להתחיל (אז אני לא). בקיצור, יו יו יו ביצ'ז.
אתם בטח חושבים שכבר מיציתם את הבדיחה הקלה מדי של אמנים "רציניים" שמבצעים שירי פופ מטופשים על גיטרה אקוסטית. אתם טועים :
כשטווידי לא מנסה לעמוד ברף הביצוע של פרגי הוא גם עושה מוזיקה עם הלהקה שלו. האלבום החדש של ווילקו, This Whole Love, יוצא בסוף החודש והוא הדבר הכי טוב שהלהקה הזאת מוציאה מאז Yankee Hotel Foxtrot. ואם לא תאהבו אותו תמיד יהיה לכם את הרגע הזה ב-4:39 כשג'ף אומר את המילה "לחיים" יותר טוב מכל מי שאמר אותה לפניו.
האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, אולי השנתיים, זורם ב-NPR. סלחו לי שנייה.
אהההההההההה!!! אנני את שולטטטתתתתת!!!!!!111! ווווהווווו!!!!!
אוקי, זה יותר טוב.
Strange Mercy הוא אלבומה השלישי של אנני קלארק, בובת חרסינה שיודעת לרצוח עם גיטרה חשמלית וחברה לשעבר בפוליפוניק ספרי ובלהקה של סופיאן סטיבנס. תחת השם St. Vincent קלארק משחררת מוזיקה שתופסת במקביל את הראש והקרביים. מצד אחד היצירות שלה הן מלאכת מחשבת של פרטים קטנים. כל תו בתזמור (מילה שנשמעת נכונה יותר מ"עיבוד" במקרה שלה) שלה נשמע מתוכנן בקפידה. הכל מתוח ומהודק. מכירים את הסצינות האלה בסרטי שוד כשהגיבור מנסה לעבור דרך רשת סבוכה של קווי לייזר? ככה הרשת הזאת נשמעת. ומצד שני, העטיפה השכלתנית הזאת תמיד מכילה משהו פרוע ומדמם. איזו אמת. גם ברגעים השלווים והקרירים ביותר שלהם השירים האלה מפלרטטים עם הכאוס.
אם לספרים של ג'ונתן פרנזן היה פסקול, הוא היה מורכב כולו משירים של St. Vincent. המבט האמנותי של אנני קלארק חודר את כל הזיוף והעמדת הפנים של הזן הנקרא "בן אנוש מערבי בוגר" ומשרטט בקווים חדים את שבר הכלי שמתחבא בפנים. לגמרי לא רציני לבחור את אלבום השנה שלך אחרי שתיים וחצי האזנות ולפני שנגמרה השנה, אבל ככה זה מרגיש. Sue me.
אם יש לכם עוד חשק לשמוע אותו אחרי ההשתפכות המביכה הזאת, הנה הוא:
אמרי הוא זה שמכיר את הלהקה הניו זילנדית הזאת החדשה (והם נשמעים כמו דבנדרה בנהארט פוגש את אתניקס), הוריד את העונה השנייה של התכנית הזאת שעולה עוד חודש בארה"ב וכבר קצת עבר לו מהבמאי ההוא היפני כי הוא די התמסחר, וכי אתה התחלת להתלהב ממנו.
במילים אחרות אמרי הוא גיק תרבות בלתי נסבל, ואין סיבה מאוד טובה לקרוא את הדעות שלו.
במיוחד כשהוא כותב על עצמו בגוף שלישי.
רשומות
