ביקורת אלבום: Lana Del Rey - Born To Die

[פורסם במקור בז'ורנל מעריב, 3/2/12]

"לנה דל ריי" היא סיפור ישן בהילוך מהיר. זמר כושל בורא לעצמו פרסונה חדשה ועובר בעזרתה בשערי המיינסטרים. כשהוא מצליח יותר מדי, מהר מדי, המבקרים מסירים בשמחה את הכפפות. פתאום הקהל פונה נגד האנדרדוג לשעבר לפחות עד שיצליח להצדיק את בהירות הזרקור שהם הפנו אליו מלכתחילה. ליזי גרנט, יוצרת בת 25 במרדף אחר הפריצה הגדולה שלה, הספיקה לעבור את כל זה תוך ארבעה חודשים בלבד, עוד לפני שהספיקה אפילו לשחרר אלבום בכורה רשמי לאלטר אגו המדוברת שלה. נראה שדור היוטיוב יודע איך לתמצת גם את קלישאות הפופ הגדולות ביותר ל-140 תווים.

אם המדד לחשיבותה של אמנות מודרנית הוא היכולת לעורר תגובה, דל ריי היא האמן החשוב של הרגע, גם אם קשה למצוא לכך הסבר במוזיקה שלה. מהרגע בו שחררה ליוטיוב את הקליפ הביתי כביכול לסינגל הראשון והמצוין שלה, "וידאו גיימס", ועד ליציאת אלבום הבכורה המצופה שלה השבוע, נדמה שאנשים מעבירים יותר זמן בניתוח טיב ההצלחה שלה מאשר בהאזנה לשירים עצמם.

הדיון המרכזי והתפל ביותר סביב תופעת דל ריי עוסק באותנטיות שלה כאמן. לכמה שניות קסומות, דל ריי הצליחה לשכנע את חובבי המוסיקה ברשת שהם מצאו יהלום מלוטש באמצע הרחוב. בחורה עם חזון אמנותי מגובש ומראה של דוגמנית צמרת, שהקליטה בחדר השינה שלה שיר פופ מושלם מגובה בקליפ דל תקציב שמצליח לומר משהו על מלכודת הזוהר של נשות הוליווד הישנה. כשהתגלה שהיוצרת העצמאית שהעלו על נס היא זמרת עם עבר בחברת תקליטים גדולה, צוות מנהלים, אבא עשיר שקונה לילדה שטחי פרסום במגזינים ושפתיים מנופחות מקולגן, בלוגרים רבים עברו להביע סלידה מזמרת השוליים המתחזה. קהילת האינדי גילתה לראשונה שגם היא חלק ממכונת היח"צ הגדולה, עוד כלי שעוזר לייצר דיבור בדרך אל המיינסטרים. תחושת הבגידה הזו הובילה לגל הדף חסר פרופורציה לא פחות מזה שהפך את דל ריי ליקירת הרשת כמה ימים לפני כן. אנשיה של דל ריי מיהרו להפיץ בתגובה ביצועים חיים לשיריה רק כדי להוכיח שהיא מתפקדת גם בעולם האמיתי, כמו חטוף שמצטלם עם העיתון של היום. האמת הפשוטה היא שאין ספק שלנה דל ריי היא הדבר האמיתי, כל עוד הדבר שאנחנו מדברים עליו הוא זמרת פופ. היא "אותנטית" בדיוק באותה מידה שזיגי סטרדאסט או - אם ניקח דוגמה עכשווית יותר לאמן שהתניע מחדש את הקריירה אחרי שינוי סגנון ושם במה - פרנק אושן הם "אותנטיים".

אם לכמה רגעים נדמה היה שאפשר לקחת הפסקה מניתוח פועלה המצומצם לפחות עד שתוציא אלבום, הגיעה ההופעה הרת האסון שלה בסאטרדיי נייט לייב וניפצה כל תקווה כזו. דל ריי נתנה בשידור חי באחת ממדורות השבט האחרונות של ארה"ב הופעה מביכה עד אי נוחות. מסכת שלמה של זיופים, העוויות פנים משונות ושפת גוף ביזארית. עבור אמריקאים רבים מדובר היה במפגש ראשון עם הזמרת שמפומפמת להם כבר חודשים כדבר הגדול הבא בפופ ואפילו יחסית לדייט ראשון הורגש שם מחסור חמור בכימיה. כמויות הרעל שנשפכו על ההופעה הבעייתית ההיא גרמו למתקפות הקודמות על דל ריי להיראות כמו ליטוף מנומס. טוקבקיסטים שמחים לאיד קבעו שהנה ההוכחה לכך שהיא לא יותר ממוצר מהונדס בתחפושת של אמנית אינדי יוצרת. גם בגישה חומלת יותר חייבים להודות שההופעה המפוחדת ההיא גילתה שליזי גרנט עדיין רחוקה מלהיות מוכנה לגלם באופן משכנע את התפקיד על במות בסדר הגודל הזה.

אם כל המהומה הזו עדיין קשורה באיזו דרך למוזיקה, "Born To Die", אלבום הבכורה הרשמי של דל ריי אמור להכריע בשעה טובה את הויכוח על הלגיטימיות שלה. האם לנה דל ריי היא כוכבת בשר ודם, או קוריוז שיישכח עד השנה הבאה? התשובה לשאלה הזאת, כמו לרוב השאלות שסובבות אותה, אינה חד משמעית.
אם האלבום אמור להציג את הדמות הזו על כל ממדיה, כנראה שאין הרבה כאלה. בקליפים היא אולי הוצגה כפם פטאל, אבל לאורך רוב האלבום לנה דל ריי מתגלה כמין וריאציה על דמות החברה קלת הדעת של המאפיונר בסרטי פעולה סוג ב' - זו שמגורשת מהחדר ברגע שמתחילים לעשות עסקים. היא תלותית, חושנית ושטחית בערך באותה המידה. דל ריי לא חשופה, היא חשפנית. מתנועעת מצד לצד, מביטה בך בעיניים מתות ומבקשת שתיקח אותה כאן ועכשיו מבלי להתכוון למילה. מבחינה מוסיקלית זה אלבום פופ מצוברח ואווירתי, מלא במקצבי טריפ הופ וכינורות מסונתזים. אמנם הארסנל של דל ריי ככותבת יחסית מוגבל, אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת בול. החצי הראשון של האלבום דחוס בכל השירים שהיא כבר שחררה בחודשים האחרונים, והוא גם זה שמכיל את הרגעים הטובים ביותר שלה. חוץ מ"וידאו גיימס", גם "בלו ג'ינס" ושיר הנושא משרתים יפה את קונספט הילדה הרעה עם הלב השבור מבלי להפוך אותה לקריקטורה. בחצי השני של האלבום אפשר למצוא בעיקר גרסאות חיוורות לרעיונות שבוצעו טוב יותר בחצי הראשון כמו "דרק פרדייס" המקרטע או "מיליון דולר מן" האובר דרמטי. יוצא מן הכלל הוא "סאמרטיים סאדנס" האפל והסוחף שלא זכינו לשמוע לפני יציאת האלבום.

אז על זה כל הבלגן. אלבום פופ לא רע שמנסה ולרגעים גם מצליח להגשים קונספט מורכב. לא כישלון מהדהד, אבל גם לא משהו שיצדיק את הזמזום הבלתי פוסק סביב כל צעד של היוצרת שלו. מה שמרתק בלנה דל ריי הוא המפגש שהיא מהווה בין כוכב הבלוגים האיכותי והלא מלוטש לבין העולם המנופח והתובעני של המיינסטרים. יש משהו מערער בזמרת שמצליחה לשחק על שני המגרשים האלה במקביל. הוא מאלץ את טהרני האינדי להודות שאולי תמיד היה מדובר במגרש אחד גדול, ושהקו המפריד בין בלוג מוסיקה איכותי לאתר רכילות צהבהב פחות עבה משחשבנו. גם אם אלבום הבכורה שלה יתרסק מסחרית כמו שרבים מאמינים, לנה דל ריי תישאר בתודעה גם אחריו. כמו כל חבר של כבוד בפלייליסט של גלגלצ, גם היא כבר צריכה לדעת שאין דבר שמושך סקרנים כמו תאונת שרשרת.