Pages

יום שישי, 15 באפריל 2011

החדשן האחרון - על האלבום החדש של ברי סחרוף



בואו ניתן בטרנטינו ונתחיל מהסוף - האלבום החדש של ברי, אתה נמצא כאן,  הוא אלבום נפלא. בלי ספק הטוב ביותר שלו מאז האחר. יצירה מורכבת ומטלטלת עם המון מה לומר על איך לשרוד את האהבות המבולגנות שלנו, לגור במדינה המשוסעת שלנו ולחיות בשלום עם החיים הלא מושלמים שלנו לכל מי שמוכן להקשיב.
מוזיקלית, הוא זיקוק של כל ההשפעות שהוא חקר לאורך השנים. יהודי וערבי, חדש וישן, פרוע ושקט, אקוסטי ואלקטרוני, מן המשוררים ומן המקורות, צליל שמאתגר את האוזן ומספק אותה בו זמנית. עם הזמן ברי הצליח להפוך את כל אלה מאוסף כמעט אקראי של חלקים מתנגשים למכונה משומנת שמפיקה צליל ייחודי שהוא רק שלו. גם באלבום סולו שמיני לתוך הקריירה מעוררת היראה שלו ברי ממשיך להגדיר מחדש את המונח הנוזלי הזה, מוזיקה ישראלית, וממשיך לחצוב לה אפיקים חדשים לזרום בהם.

זה גם מה שכל כך מדכא באלבום הזה. ההבנה שברי הולך בשביל הזה לבד. קצת מוזר שהיצירה המעיזה ביותר ששמעתי השנה, זאת שלפחות מנסה להגיע למקומות שאולי עוד לא ביקרו בהם קודם מגיעה מאמן בן 53 עם קריירה של כמעט 30 שנה. אני לא מופתע מזה שאמן ענק הוציא יופי של אלבום, אבל זה בכל זאת גורם לך לחשוב - למה הוא נשמע מעניין ומקורי יותר מדור שלם של אמנים צעירים שפועלים כרגע באותו המרחב?


דיויד בירן, סתם לדוגמה, הוא כותב שירים אדיר, ואני תמיד סקרן כשהוא מוציא אלבום חדש, אבל אני לא מצפה ממנו לבשורה חדשה ברוק הבריטי. הגיעו מספיק פורצי דרך אחריו שמשתמשים במה שהוא נתן להם כדי לקחת את הצעד הבא. אני לא בטוח שלברי יש למי לתת את השרביט. אם יש ממשיכים לדרך שלו (לי עולים לראש כרגע רק אביב גדג' וגבריאל בלחסן), הם מיעוט קטן מאוד בתוך גל של מוזיקאים שמרנים בעל כורחם. אני יודע, ברי תמיד עובד עם המוזיקאים הכי חמים בסביבה (בן הנדלר הוא דוגמה טובה במקרה של האלבום הזה) אז הנה לי הדור הצעיר. אבל בעיני זה רק מוכיח לאן אפשר להגיע כשבחוד החנית של היצירה עומד מוזיקאי שקודם כל רוצה לומר משהו מעניין.

נעם רותם במחווה מרגשת ל"ימים מאושרים".
אני ממש לא רוצה להמעיט בערכם של האמנים המובילים (בעיני) של הרגע. מי שקורא את הבלוג הזה יודע כמה אני אוהב את הבכורה של עינב ג'קסון כהן, האחרון של ירונה כספי,  הקולקטיב, רונה קינן, דודו טסה, שלומי שבן, שני/אחרון/אוקטובר, אסף אמדורסקי , ג'ירפות או נעם רותם (ועוד הרבה ששכחתי).  כולם יוצרים אדירים, אבל לפעמים נדמה לי שרבים מהם בעיקר מסתכלים אחורה ומנסים לשחזר צלילים מהעבר האבוד של המוזיקה הישראלית, או מהשראות מעבר לים בלי באמת לחפש ביטוי חדש וייחודי. ברזל ואבנים החדש והיפיפה של נעם רותם מעלה באוב את הגיטרה של יוסי אלפנט מימי הפליטים בזמן שדווקא האיש שהיה שם בזמן אמת מסתכל קדימה ומשתדל ליצור משהו שעוד לא שמענו. אם אני לוקח כדוגמה את מה שברי עשה עם השיר שרותם כתב לו, הימים הנוראים,  קשה שלא לחשוב על כל מה שעוד היה אפשר לעשות עם החומרים של ברזל ואבנים. אני אדגיש עוד פעם אחת - כל האנשים שהזכרתי הם מוזיקאים מצוינים (שלא לדבר על ההוא שאתם הכי אוהבים ושכחתי להזכיר) שיוצרים מוזיקה מעולה, אבל מעט מאוד מהם יוצרים מוזיקה חדשנית.

אולי זה רק יצר הישרדות. אולי לאמנים שעוד לא פרצו לגמרי קשה שלא להעדיף להוציא את הגרסה המרוככת ביותר של האמנות שלהם. אולי לא עד כדי בגידה של ממש במה שהם מאמינים בו, אבל כן בחירה בחלק הקל יותר לעיכול של הקול שלהם. דוגמה טובה היא הבחירה של קרולינה באלבום הבכורה (בעברית) שלה בצליל סבנטיז פאנק לייט משכונת רותי נבון - התוצאה הייתה יופי של אלבום שגם הצליח לא רע בכלל, אבל מצד שני היא גם לא הייתה פריצת דרך. עכשיו תחשבו על כל מה שיכולתם לקבל מקרולינה, סאבו וקותי אם הם היו מרשים לעצמם להתפרע. יכול להיות שזה בדיוק העניין - מה אם במצב הנוכחי של שוק המוזיקה בישראל וברמת הפתיחות הנוכחית של הקהל הרחב למוזיקה מאתגרת, רק לאמנים מסדר הגודל של ברי יש את הפריבילגיה להעיז ולשחק עם הצליל שלהם עד הסוף?  אולי רק טבעי להעדיף שלא להסתכן יותר מדי בעיבודים ולנסות לתפוס את הקהל יותר בקלות כדי להצליח לבנות קריירה שתאפשר לך להתפרע בהמשך הדרך.

"מי שמגיע לכאן, שיאבד תקוה."
ועוד מחשבה אחת מפחידה - לברי סחרוף היה מרחב להתפתח. אם מסתכלים על ההתפתחות האמנותית שלו לאורך השנים מימי מינימל קומפקט, הניסיונות לפרוץ בחו"ל, האלבומים עם פורטיס, העבודה עם רע מוכיח, החיפושים שלו במוזיקה ערבית ובשירים מהמקורות קשה לי לדמיין אמן עובר את הדרך הזאת היום. מה אם מעבר לכישרון הגדול,  ברי הוא גם תוצר של סביבה תרבותית שלא קיימת עוד? הרי עם כל הקלות שבהפצת מוזיקה בימינו, הרבה יותר קשה היום לתפוס ולהחזיק את תשומת הלב של הקהל בכלל והקהל הישראלי בפרט. בהנחה שיש עוד הרבה כשרונות גדולים מתחת לפני השטח, אני לא בטוח אם המרחב התרבותי הזה של האולפן השקוף, מצעדי הרינגטונים, חרחורי הגסיסה של שוק המוזיקה הישראלי והתיעוב הכללי של גופי השידור הישראליים לכל דבר נישתי מאפשר לכשרונות האלה להתפתח. אולי המיטב שאפשר לקוות לו עכשיו הוא שלפחות כמה מהכשרונות האלה יצליחו להגיע לאלבום בכורה בלי לאבד לגמרי את יצר ההרפתקנות שלהם. כמו שאמרתי, מדכא.

אתה נמצא כאן הוא אלבום חובה והוא ממש לא צריך את ההמלצה שלי כדי להימכר כמו לחמניות חמות. רק קצת חבל שבזמן שהאלבום האמיץ הזה יעוף מהמדפים יישארו אחריו כל כך הרבה צעירים מוכשרים שעדיין מפחדים לקפוץ.




10 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

פוסט מדוייק ומעורר השראה!

עמית אמר/ה...

יופי של פוסט. נהניתי מאד.

שחר אמר/ה...

מעניין, מפחיד, ומזכיר לי את העובדה שברי תמיד היה אהוב ליבי האמיתי.

Candy אמר/ה...

מעניין לקרוא את הפרספקטיבה שלך,בעיקר לאור העובדה שאני שמעתי אותו פעם וחצי ועוד לא בטוחה מה דעתי עליו. כמובן שברי הוא מבחינתי אחד האבות המוסיקלים,ואני אוהבת מאוד את הצורה שבה הוא מצליח להתחדש ועדיין לשמור על סגנון שמזוהה מאוד עם עצמו, אבל ההשוואה שלו ליוצרים של היום היא מוקדמת ולו רק בשל העובדה שדווקא בגלל העושר המוסיקלי שיש היום קל להם לרפרף אחורה כדי לשמר נוסחה של הצלחה בקהל כזה מצומצם. אפשר לספור על האצבע אבות מוסיקלים בסדר גודל של הצלחה מסחרית לצערינו, אבל יש מספיק דברים טובים גם כך :)

דייב דנ אמר/ה...

אמרי, אתה כותב על הגדולה של ברי ועל כך שאמנים צעירים היום אין להם או את האומץ או את האורך רוח להתמיד בדרכו. אבל חשוב לזכור כי גם ברי וגם פורטיס לא היו כאלה מצליחים מסחרית לאורך דרכם.
אני בטוח שאם תבחן את נתוני המכירות של ברי תגלה שהוא צבר הצלחה בתקופת נגיעות ונפרד מרוב מרוב הקהל החדש שנתיים מאוחר יותר. אין ספק שהוא פורץ דרך, זוכה להערכה מיוצרים וממבקרים אבל עד כמה זה מתבטא אצל הקהל, קשה לי לאמר.

אמרי מרמור אמר/ה...

דייב
לא בדיוק. אני טוען שברי לוקח יותר סיכונים באמנות שלו מאמנים צעירים יותר, וזה הקריטריון העיקרי שלפיו אני מתייחס להצלחה שלו במקרה הזה.
בכל הקשור להצלחה המסחרית, לפי ההשמעות של "העין" ו"זמן של מספרים" ברדיו ומידע המכירות המדויק שקיבלתי מהמוכר בחנות הדיסקים ("בואנה עף הדיסק הזה!"), אני אישית צופה שהאלבום הזה יהיה להיט (אבל לגמרי לא מתיימר להבין בענייני מכירות אלבומים).

אנונימי אמר/ה...

ברי הגיע למצב שנוא צריך לעשות יצירה באמת מאוד חריגה (11 א' לדוגמא) כדי שהיא לא תצליח מסחרית.

שבסה"כ זה די מרשים ביחס למה שהוא עושה.
באמת גבר

Uri Klar אמר/ה...

נראה לי שאתם נותנים לברי קצת יותר מדי קרדיט בתחום פרצנות הדרך.
אין ספק שהוא מוזיקאי מוכשר שמוביל את המוזיקה כאן בישראל כבר הרבה שנים, אבל בסה"כ המוזיקה של ברי תמיד הייתה די מיינסטרים וקלה לאוזן.

סער אמר/ה...

אורי, בסופו של יום, אם אמן הוא גאון שמקדים את זמנו ומגדיר את המוזיקה מחדש לא תלוי באמן עצמו ואנשים ברי מזל / טרגיים (ההבדל דק מאוד) שכאלה, יש בודדים במאה. מה שנטען הוא שיש לברי סחרוף את האומץ להישען על הצלחת העבר ולעשות משהו חדש במקום לשחזר את הנוסחה שהביאה אותו למקום בו הוא נמצא היום (בדומה לכתב האישום שאמרי פרסם אחרי החדש של נינט טייב, איש לא טען שהיא בילי הולידיי או ג'ניס ג'ופלין)

שרול אמר/ה...

אוהב שאמרי זוכר להזכיר לנו לפעמים שהוא בלוגר המוזיקה הטוב ביותר גם לאלה מאיתנו שלועזית היא לא שפת האם שלהם

הוסף רשומת תגובה