מקום טוב בצד (או: מה למדתי מדודו אהרון על אמונה)

בואו נדבר רגע על איכות.
אני פותח רדיו ומקשיב לכמה מהאמנים הכי מצליחים בישראל ומתמלא תסכול. אני יודע שהרוב המוחלט של השירים האלה הוא זבל, אני יודע שדודו אהרון לא עושה מוזיקה טובה אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום.
ולא רק כי אסור לפתוח פה מחשש שהמון אנשים (טוב, אולי לא פה. חסר תרבות זה לא מאקו) יקראו שתי מילים מהכותרות (משהו בקשר לדודו אהרון) וכבר ידאגו להסביר לי כמה אני גזען (לא), אליטיסט (יש מצב) תל אביבי (שום סיכוי) ושלא יעזור לי כלום, הקהל בחר. וכמובן שצריך להוסיף שלל הסתייגויות על איך שאני לא מדבר רק על מוזיקה מזרחית אלא על מגוון שלם של זבל, בין השאר גם אותו פופ טורקי מיובא באריזות למיקרו שמוכרים בערוץ 24.
כל זה יהיה מציק, אבל הדיכאון האמיתי כאן הוא שאין לי מה להגיד מלכתחילה כי אין דבר כזה מוזיקה טובה.
כולנו הסכמנו באיזה שלב ש"יופי" ו"טוב" הם סובייקטיביים בכל מה שקשור לאמנות. לא בטוח אם זה מוצדק אבל זה המצב.
אז אם אלה הכללים, מה  זאת מוזיקה "טובה"? מה הקריטריון?

די תמשיך

מותו של הטקס (או: הנגנים על הטיטניק)

אני שומע אתכם. מתלחששים לי מאחורי הגב.

"הנה ההוא שקונה דיסקים..."

"ראיתי אותו יוצא מסניף של צליל..."

"רגע, מה זה דיסקים?"

אז כן, יש לי סטייה. אני אוהב לקנות את המוסיקה שלי. אולי זה בגלל שרוב האמנים החביבים עליי לא הולכים למלא את היכל נוקיה בזמן הקרוב ובא לי שהם ימשיכו לעשות מוזיקה או אולי כי אני עדיין רוצה פעם אחת להצליח לא לאבד את הקבלות מטאוור ולקבל דיסק מתנה (היי טאוור - עוד שני דיסקים ביצ'ז!).

די תמשיך