קליפ : Beastie Boys - Make Some Noise

קצת אחרי הטיזר וקצת לפני הסרט הקצר המלא (חצי שעה) שישודר ב VH1, הנה הקליפ החדש ומפוצץ האורחים של הביסטי הבויז.
הקטע המעניין הוא שלמרות כל האורחים האלה (היי הנה רשידה ג'ונס! והנה ריין וילסון! וקירסטן דנסט! וסטיב בושמי! וויל פארל! וג'ק בלאק! וסת' רוגן! ודני פאקינג מקברייד! ועוד ועוד ועוד) עדיין ברגע שהשיר מתחיל כל מה שחשבתי זה רק -
"וואו, איזה ביט מעולה", ואולי גם קצת "יו, מייק די ממש חזר לעצמו".

לא שלהכניס לקליפ שלך בערך כל שחקן קומי על הכדור זה לא גימיק, אבל אם אני עדיין מצליח להתלהב גם מהשיר כנראה שיש גם משהו מתחת לגימיק. את האמת? התגעגעתי.

מיטב ההופעות מקואצ'לה 2011

פסח מביא איתו גם לא מעט זמן פנוי. אם אתם לא עובדים בחול המועד אתם כנראה תעבירו אותו בזמן איכות עם המשפחה במיטב פקקי ארצנו בדרככם להצטלם עם הזבל שהשאירו אלה שתקועים בפקק בכיוון ההפוך.
אבל אם במקרה תקעו אתכם בעבודה ואתם מפספסים את כל הכיף הזה, המינימום שאתם יכולים לעשות הוא לאמץ פרצוף עסוק, לחבר אוזניות ולשרוף שעה על אחת מההופעות המצוינות האלה מקואצ'לה האחרון, בחסות AudioPerv.
לדרך....

די תמשיך

חידת מיקסטייפ - עשר המכות

כמו כל בלוגר שמכבד את עצמו גם אני רוצה לנצל איזה חלק ממסורת בת אלפי שנים כדי ליצור פוסט מטופש. הי, אם ליאיר לפיד מותר להפוך את רשימת הדברים שמעצבנים אותו בארץ ללא פחות מכתבת "עשר המכות של ישראל", אני יכול לעשות מעשר המכות מיקסטייפ. לפחות אני לא מבזבז על זה נייר.

אז ככה זה עובד ילדים - לפניכם מיקסטייפ של עשרה שירים. כל אחד קשור במידה מטופשת יותר או מטופשת פחות למכת מצרים אחרת. 

עזרו לאמרי לחבר בין השיר למכה*. 

בין הפותרים נכונה יוגרלו 15 דקות של תהילה.

בהצלחה וחג שמח!

*החלפה בין "דבר" ל"שחין" לא תחשב כטעות כי מי לעזאזל יודע.

סמנו את השורות הבאות כדי לגלות את התשובות המתסכלות:

די תמשיך

החדשן האחרון - על האלבום החדש של ברי סחרוף

בואו ניתן בטרנטינו ונתחיל מהסוף - האלבום החדש של ברי, אתה נמצא כאן,  הוא אלבום נפלא. בלי ספק הטוב ביותר שלו מאז האחר. יצירה מורכבת ומטלטלת עם המון מה לומר על איך לשרוד את האהבות המבולגנות שלנו, לגור במדינה המשוסעת שלנו ולחיות בשלום עם החיים הלא מושלמים שלנו לכל מי שמוכן להקשיב.
מוזיקלית, הוא זיקוק של כל ההשפעות שהוא חקר לאורך השנים. יהודי וערבי, חדש וישן, פרוע ושקט, אקוסטי ואלקטרוני, מן המשוררים ומן המקורות, צליל שמאתגר את האוזן ומספק אותה בו זמנית. עם הזמן ברי הצליח להפוך את כל אלה מאוסף כמעט אקראי של חלקים מתנגשים למכונה משומנת שמפיקה צליל ייחודי שהוא רק שלו. גם באלבום סולו שמיני לתוך הקריירה מעוררת היראה שלו ברי ממשיך להגדיר מחדש את המונח הנוזלי הזה, מוזיקה ישראלית, וממשיך לחצוב לה אפיקים חדשים לזרום בהם.

זה גם מה שכל כך מדכא באלבום הזה. ההבנה שברי הולך בשביל הזה לבד. קצת מוזר שהיצירה המעיזה ביותר ששמעתי השנה, זאת שלפחות מנסה להגיע למקומות שאולי עוד לא ביקרו בהם קודם מגיעה מאמן בן 53 עם קריירה של כמעט 30 שנה. אני לא מופתע מזה שאמן ענק הוציא יופי של אלבום, אבל זה בכל זאת גורם לך לחשוב - למה הוא נשמע מעניין ומקורי יותר מדור שלם של אמנים צעירים שפועלים כרגע באותו המרחב?

די תמשיך

והנה עוד שיר חדש של Antlers...

מה שכתבתי לפני כמה ימים על אנטלרז? אז כזה.
גם בשיר (המשובח) הזה אני ממשיך לקבל את הרושם שזה יהיה האלבום המושלם לאנשים שאוהבים את הרדיוהד שלהם קצת פחות מרוחקים, ובחיי ש- Every night my teeth are falling out זאת המשפט הכי ת'ום יורקי שת'ום יורק עוד לא כתב.
אז בוקר טוב.

 

חמישייה : פיפטיז רוק

יש איזה עניין בעייתי עם המוזיקה של שנות ה-50. דווקא העשור שבו נולד הרוק'נ'רול ואיתו תרבות מוזיקלית שאיתה גם המאזין הממוצע בימינו יכול להזדהות (הילדים לוקחים את המושכות והופכים שירים פשוטים ומקפיצים עם מסר חתרני שמסמלים את כל מה שההורים שלהם שונאים ללהיט), הוא גם עשור קצת לא נגיש. לפחות עבורי.

אולי זה עניין של משקל תרבותי. אחרי שנים של תרבות פופ בטלוויזיה ובקולנוע קצת קשה לשמוע שיר רוקבילי ולהתרכז במוזיקה בלי להיסחף בכל המסביב. "דו וופ" אחד ואני כבר רואה קדילקים תכולים ומבריקים, מלצרית על גלגיליות בדרייב אין (יש מצב שאני חושב על הפלינסטונז כרגע), ילדים לבנים שמתגנבים למועדונים כדי לספוג עוד קצת קצב שחור ועוד שלל מטענים טלוויזיוניים שהצטברו בי עם הזמן.
כל שיר נשמע כמו חלק מפסקול של איזה סרט וזה נחמד, אבל זה גם עוצר אותי מלהתחבר לגמרי ולתת לשיר להפוך לפסקול של הרגע הזה בחיים שלי. הוא נשאר הצצה לחיים של מישהו אחר.

אני לא יודע למה אני לא מקבל את ההרגשה הזאת עם סגנונות אחרים. אלה פיצג'ראלד שרה לי כאן ועכשיו, שופן שובר לי את הלב גם אחרי 150 שנה בקבר, אבל רוק'נ'רול מוקדם תמיד מרגיש מאוד מחובר לזמן ומקום. בגלל זה השירים שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת הם אלה שבכל זאת מצליחים לגרום לי להתנתק. השירים הפחות טחונים שמגיעים ממבצעים או כותבים שיש בהם משהו קצת חריג. הנה חמישה מהם.

די תמשיך

האזנה מלאה : tUnE-yArDs - w h o k i l l

עם אלבום בכורה מרתק וסינגל ראשון מעולה מהאלבום השני מריל גרבוס הביאה אותי למצב שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן בתוך כל הגודש המוזיקלי של השנים האחרונות - ציפייה. כלומר, אני מצפה להרבה אלבומים במובן שאני יודע מתי הם יוצאים ורוצה מאוד לשמוע אותם אבל אני מדבר על ציפייה אמיתית. כזאת שגורמת לך לספור את הימים ולהקשיב שוב ושוב לכמה פיסות שכבר יש לך מהאלבום הזה, כזאת שפעם הייתה שולחת אותי כל יומיים לחנות הדיסקים כדי לבדוק אם אולי האלבום כבר הגיע - בקיצור ציפייה מהסוג שהאינטרנט הרג.

האלבום החדש של tUnE-yArDs (אני לא בטוח למה גרבוס שונאת אנשים עם מקלדות אבל השם הזה הוא על גבול ההתעללות) זורם עכשיו דרך NPR ובעיני גרבוס עמדה לגמרי בכל הציפיות.

כמו כל חובב מוזיקה שכבר נחשף ללא מעט סגנונות שונים אני לא חווה לעיתים קרובות יצירה שמרגישה חדשה לגמרי. עם הזמן אתה מתחיל לסכם כל דבר שאתה שומע בתור יוצר A פוגש את להקה B עם קצת קישוטים בסגנון זמרת C מלמעלה. את האלבום הזה אני לא ממש יודע איך לתאר. כאילו גרבוס לא נחשפה למוזיקת פופ מעולם ובנתה לבד שפה מוזיקלית שהיא רק שלה.

אני אף פעם לא מצליח לצפות את התפניות שהשירים האלה לוקחים. בפני עצמו זה לא הישג מרשים במיוחד - כל אחד יכול להפתיע אותך אם הוא מקשקש את השירים שלו מספיק בשם האמנות - אבל גרבוס גורמת לקשקושים האלה להרגיש נכון. אני רק מנסה לא לאבד אותה בזמן שהיא שועטת קדימה כמו ילדה קטנה וסקרנית, פונה אינסטינקטיבית לסמטאות שלא הבחנתי בהן קודם ויוצרת מוזיקה מפתיעה לגמרי בלי לצאת מתחכמת. מוזיקה ייחודית במובן הכי טבעי של המילה.

w h o k i  l  l הוא בלגן פאנקי מבריק ופורץ דרך. קליט ומשוגע במידה שווה. אני עוד לא יודע להגיד אם הוא יצירת מופת, או אלבום השנה או כל כתר מודבק אחר, אבל הוא כן כבר זכה מבחינתי בתואר נדיר הרבה יותר -
w h o k i l l הוא משהו חדש.

סינגל : The Antlers - Parentheses

Antlers משחררים הבוקר שיר ראשון מתוך Burst Apart, שאמור לצאת במאי, והוא...שונה.
האלבום האחרון שלהם, Hospice, לא היה רק אלבום פריצה שבזכותו גם בלוגרים קיקיוניים במזרח התיכון מכירים אותם, הוא גם היה יצירה מאוד שלמה - אלבום במלוא מובן המילה עם נושא ברור, חוט מקשר בין השירים וסגנון מובהק. אלבום שגדול מסך שיריו. אז אחרי שעשו כל מה שאפשר לעשות עם הסגנון הסוחט הזה של קרשנדו רגשי בכל שיר, די בלתי נמנע שבאלבום הבא הם משנים כיוון, או לפחות סוטים קצת שמאלה.

Parentheses מונע יותר מגרוב ופחות מרגש. האמת היא שהוא נשמע בעיקר כמו שחשבתי ש- The King Of Limbs הולך להישמע וזאת מחמאה גדולה.

קשה לומר יותר מדי על שיר של ה Antlers בלי הקשר של אלבום שלם (ואני סותר את המשפט הזה ברגעים אלה ממש) אבל אני סקרן מאוד בקשר למה שעוד בדרך. 2011 היא שנת הציפיות הגבוהות.

 

סטרים : ההופעה האחרונה של LCD Soundsystem

אחת מהלהקות הכי טובות בעולם פירקו אתמול את החבילה בהופעה של כמעט ארבע שעות במדיסון סקוור גרדן. כמו בכל מסיבת סיום כל האירוע היה די חמוץ מתוק, אבל אם כבר צריך להיפרד ככה עושים את זה. ג'יימס מרפי נתן את כולו על הבמה והסטליסט כלל כל שיר שהייתם מקווים שהוא יכלול.
שווה גם לחכות לרג'י ווטס הענק שמתארח בקטע מתוך 45:33 ולארקייד פייר שמתארחים בביצוע אדיר של North American Scum.

ביי LCD Soundsystem, היה מגניב.

חמישייה : זמרים מעפנים

[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

אני חולה על מוזיקה ישראלית. חולה חולה חולה. אין... אוהב הכל, באמת, מרוק כבד כמו סינרגיה ועד לטיני כמו רוני דלומי. אבל כמו שבחבילת מנטוס תמיד יש את הכתומים שחייבים להעיף כדי להישאר עם הורוד, גם במוזיקה ישראלית יש כל מיני זמרים שאני לא מבין איך הם עוד קיימים בכלל, והם פשוט הורסים הכל.

אז הנה חמישה מהגרועים ממש.

די תמשיך

הזוי - זמר מפעם מתבלבל במילים של ירושלים של זהב

[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

חובת הורדה : חברים

[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

ממש יבש בטלוויזיה בזמן האחרון. לפעמים נדמה כאילו לאן שאני לא מעביר יש רק שידורים חוזרים של אותם סיטקומים שחוקים. אם גם אתם צריכים משהו קצת יותר מרענן, מצאתי את התרופה המושלמת.
"חברים" היא קומדיה אמריקאית המגוללת את קורותיהם של שישה חברים טובים בשנות ה-30 לחייהם. מוניקה חולת הניקיון, אחיה הגרוש רוס, צ'אנדלר הציני, ג'ואי החתיך אך הטיפש ורייצ'ל חברת הילדות של מוניקה שחזרה לחייה בסערה לאחר שברחה בערב חתונתה.

את רוב זמנה החבורה מעבירה בבית קפה, שם הם משתפים בשלל צרות יחסים ועבודה. האינטראקציה בין הטיפוסים השונים האלה מובילה לרוב לתוצאות פשוט קורעות מצחוק. לאורך הפרקים שראיתי נראה שמתפתח גם איזה מתח מיני בין רוס לרייצ'ל, אני די סקרן לראות איך זה ייגמר ואיך התכנית תמשיך הלאה בעונות הבאות אחרי שתמצה את הרומן בין השניים.

כל השחקנים עושים עבודה מצויינת, ואני אהיה מופתע מאוד אם הם לא יהפכו מהר מאוד לכוכבים גדולים גם בקולנוע.

אם כל זה לא מספיק, מסתבר שלסדרה הזאת יש 10 (!) עונות, ככה שייקח הרבה הרבה זמן עד שיימאס לכם ממנה. לגמרי.
אם אתם מוכנים להכניס לחייכם קומדיה רומנטית קצת פחות צפויה מהנוסחה הרגילה, זה הזמן להתחיל לצפות ב"חברים".

סינגל : דור דניאל - כולי שלך

[פורסם ב-1 באפריל.  צחוקים איתי.]

וואו. אבל פשוט... וואו. אני ממש לא רוצה להיסחף אבל יכול מאוד להיות שהילדים שלנו עוד יקנאו בנו על שהיינו כאן כשדור דניאל התחיל את המהפכה, והם יקנאו בצדק. תשכחו מכל מה שידעתם על מוזיקה ישראלית כי הסינגל השני מהאלבום החדש של דור דניאל פשוט שובר את הכלים.

שימו אוזניות ובואו נצא למסע -

כבר מהמשפט הראשון - "תמיד ידעתי זו את" - אתה יודע שסוף סוף יש כאן אמן צעיר שלא מפחד לגעת בנושאים כמו יחסים של בינו לבינה, אהבה ואפילו יחסים. הגיטרה החורכת בשילוב עם כלי המיתר של הבתים העדינים נבנים לקראת הסערה הסוחפת שמטיח בנו הפזמון החד פעמי.

"בואי אלי כולי שלך" דור צועק ואיתו צועק דור שלם של נערים שמחפש קול. קול שיכול לבטא את התסכול שמבעבע בהם עם משפט אחד חותך כמו "תמיד ידעתי זו את גם כשנסעת רחוק רחוק והחליף הבכי את הצחוק".
היום ראיתי את העתיד של המוזיקה הישראלית וקוראים לו דור דניאל.