ביקורת אלבום : Sleigh Bells - Reign Of Fire

[פורסם במקור בז'ורנל, מעריב / 27.02.12]

סליי בלז לא היו אמורים לשרוד בתודעה יותר מכמה חודשים. כל מה שקשור ל-Treats, אלבום הבכורה הכריזמטי של הצמד אלקסיס קראוס ודרק מילר, זעק "טרנד". הצליל חורך הרמקולים שנשען חזק על אלמנט ההפתעה, ההשתלבות ברקע של כל פרסומת שמנסה להריח כמו רוח נעורים, השילוב האופנתי בין אר'נ'בי לדיסטורשן מלוכלך – גם המבקרים האוהדים ביותר של האלבום היו חייבים להודות שההתאהבות ב"סליי בלז" היא ככל הנראה רומן מזדמן. ככה זה כשאתה ההרכב הרותח של הרגע. מעצם ההגדרה אתה צפוי להתאדות עד הרגע הבא. אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של טריטס, או בעצם לא קרה – לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מסתבר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה זאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע בו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.

די תמשיך

ביקורת אלבום: Lana Del Rey - Born To Die

[פורסם במקור בז'ורנל מעריב, 3/2/12]

"לנה דל ריי" היא סיפור ישן בהילוך מהיר. זמר כושל בורא לעצמו פרסונה חדשה ועובר בעזרתה בשערי המיינסטרים. כשהוא מצליח יותר מדי, מהר מדי, המבקרים מסירים בשמחה את הכפפות. פתאום הקהל פונה נגד האנדרדוג לשעבר לפחות עד שיצליח להצדיק את בהירות הזרקור שהם הפנו אליו מלכתחילה. ליזי גרנט, יוצרת בת 25 במרדף אחר הפריצה הגדולה שלה, הספיקה לעבור את כל זה תוך ארבעה חודשים בלבד, עוד לפני שהספיקה אפילו לשחרר אלבום בכורה רשמי לאלטר אגו המדוברת שלה. נראה שדור היוטיוב יודע איך לתמצת גם את קלישאות הפופ הגדולות ביותר ל-140 תווים.

די תמשיך

האזנה מלאה : Tiny Fingers - Massive Fingers Spacetrip

זהירות, מצלמה! מהר, כולם להסתכל לכיוון אחר!

טייני פינגרס לא מנגנים שירים, הם אונסים אוזניים.
אני יודע שכבר עברנו את השלב שבו "קשה להאמין שהם ישראלים" היא מחמאה לגיטימית (ישראל מלאה באמנים שלא נשמעים "ישראלים") אז בואו ננסה את זה אחרת - קשה להאמין שטייני פינגרס מהכוכב הזה. אלבום הבכורה שלהם הוא חתיכת טריפ דאבסטפ/מטאל/פרוג/אנאעארף מהחלל החיצון ואתם חייבים לשמוע אותו עכשיו :








חצי סטייה מהנושא:
בפעם האחרונה שראיתי אותם בלייב, זה היה בחודש שעבר בביאנלה בהרצליה. העיריה הביאה מבחר של מיצגי אמנות מפוזרים במוקדים שונים במרכז העיר וחילקה בעמדות מודיעין חוברות עם מפה מסודרת והסברים. בנוסף הוזמנו המון מוזיקאים מעולים לנגן ברחובות העיר. מי מופיע? מתי? איפה? חפשו באינטרנט. לא, לא באתר של הביאנלה. סתם, באינטרנט. הרי אמנות זה ציור או פיסול, לא צעירים עם גיטרות. בכל אופן כך מצאתי את עצמי מול המראה הביזארי של טייני פינגרס נותנים את אורגיית הסאונד החייתית שלהם מול דלתות היציאה של הסופר פארם המקומי ומחרידים בתורה כל גברת שיוצאת אל הרחוב. כשהילד הקטן התחיל לרקוד בטירוף לצלילי Turquoise מול אביו המשתומם זאת כבר הפכה לאחת מההופעות הכי מעניינות שראיתי השנה. מדהים כמה פתוחות יותר האוזניים בגיל צעיר, ועדיין אנחנו משמיעים דווקא לילדים מוזיקה כל כך חסרת דמיון.

חצי חזרה לנושא:
טייני פינגרס בונים מנגנונים מורכבים מאוד שרצים על אנרגיה גולמית. העובדה שהם הצליחו לתרגם את הדבר החי והרותח הזה להקלטה מפוצצת רמקולים היא כבר ניצחון. הסכנה בהרכבים כאלה היא הנטייה לאוננות טכנית, ובאמת פה ושם נדמה שטייני פינגרס הולכים קצת לאיבוד בתוך הגרוב שבנו, אבל לרוב הם מצליחים לסיים בנקודה שונה מזו שבה התחילו. יש לקטעים המתפרסים האלה כיוון. בקיצור, תתעלמו מכל ההמלצות בפייסבוק על שירי חורף נוגים, ותנו ל- Massive Fingers Spacetrip לחרוך לכם את המוח. אם כבר להתחמם, אז שיהיה עם מגמה לוהטת.

האזנה מלאה: The Drums - Portamento

צא דיבוק, צא!

לא הייתה לי סבלנות לבכורה האופנתית של The Drums. נמאס לי כבר לגמרי משיבוטי New Order וסמית'ס, והלהקה הזאת נשמעה לי כמו אחת מאלף אחרות שלא יוצרות שום דבר מעבר לסך ההשפעות שלהן. או שאולי זה סתם הצורך הגיקי המטופש להיות שונה - אם זה אחד מאלבומי השנה של כל מבקר על הכדור, לי כבר לא בא עליו. אחרי כמה האזנות לאלבום השני שלהם, Portamento, אני מתחיל לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה כי הנה שני דברים שאני יודע -
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.

די תמשיך

ביקורת אלבום: איה כורם - לאלף את הסוסים

אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.

אף אחד לא אשם, גם אצלי בראש יש מספיק אמנים שמקוטלגים בראשי פרקים על פי הדבר הראשון ששמעתי מהם, ככה זה עובד. כשלאוהבי מוזיקה יש שפע כל כך אדיר לנסות לנבור בו למי יש סבלנות לנסות להעריך מחדש את החלקים שכבר עיבדנו? אולי שיטת השיפוט המהיר היא לא בדיוק עניין חדש במיינסטרים הישראלי אבל היא לכל הפחות הקצינה בשנים האחרונות. קצת חבל שאנחנו לא מוכנים לשכוח את הרושם הזה למוזיקאים שלנו גם אחרי עשור. את חסד הזיכרון הקצר אנחנו שומרים כנראה רק לפוליטיקאים.

די תמשיך

החדשן האחרון - על האלבום החדש של ברי סחרוף

בואו ניתן בטרנטינו ונתחיל מהסוף - האלבום החדש של ברי, אתה נמצא כאן,  הוא אלבום נפלא. בלי ספק הטוב ביותר שלו מאז האחר. יצירה מורכבת ומטלטלת עם המון מה לומר על איך לשרוד את האהבות המבולגנות שלנו, לגור במדינה המשוסעת שלנו ולחיות בשלום עם החיים הלא מושלמים שלנו לכל מי שמוכן להקשיב.
מוזיקלית, הוא זיקוק של כל ההשפעות שהוא חקר לאורך השנים. יהודי וערבי, חדש וישן, פרוע ושקט, אקוסטי ואלקטרוני, מן המשוררים ומן המקורות, צליל שמאתגר את האוזן ומספק אותה בו זמנית. עם הזמן ברי הצליח להפוך את כל אלה מאוסף כמעט אקראי של חלקים מתנגשים למכונה משומנת שמפיקה צליל ייחודי שהוא רק שלו. גם באלבום סולו שמיני לתוך הקריירה מעוררת היראה שלו ברי ממשיך להגדיר מחדש את המונח הנוזלי הזה, מוזיקה ישראלית, וממשיך לחצוב לה אפיקים חדשים לזרום בהם.

זה גם מה שכל כך מדכא באלבום הזה. ההבנה שברי הולך בשביל הזה לבד. קצת מוזר שהיצירה המעיזה ביותר ששמעתי השנה, זאת שלפחות מנסה להגיע למקומות שאולי עוד לא ביקרו בהם קודם מגיעה מאמן בן 53 עם קריירה של כמעט 30 שנה. אני לא מופתע מזה שאמן ענק הוציא יופי של אלבום, אבל זה בכל זאת גורם לך לחשוב - למה הוא נשמע מעניין ומקורי יותר מדור שלם של אמנים צעירים שפועלים כרגע באותו המרחב?

די תמשיך

האזנה מלאה : tUnE-yArDs - w h o k i l l

עם אלבום בכורה מרתק וסינגל ראשון מעולה מהאלבום השני מריל גרבוס הביאה אותי למצב שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן בתוך כל הגודש המוזיקלי של השנים האחרונות - ציפייה. כלומר, אני מצפה להרבה אלבומים במובן שאני יודע מתי הם יוצאים ורוצה מאוד לשמוע אותם אבל אני מדבר על ציפייה אמיתית. כזאת שגורמת לך לספור את הימים ולהקשיב שוב ושוב לכמה פיסות שכבר יש לך מהאלבום הזה, כזאת שפעם הייתה שולחת אותי כל יומיים לחנות הדיסקים כדי לבדוק אם אולי האלבום כבר הגיע - בקיצור ציפייה מהסוג שהאינטרנט הרג.

האלבום החדש של tUnE-yArDs (אני לא בטוח למה גרבוס שונאת אנשים עם מקלדות אבל השם הזה הוא על גבול ההתעללות) זורם עכשיו דרך NPR ובעיני גרבוס עמדה לגמרי בכל הציפיות.

כמו כל חובב מוזיקה שכבר נחשף ללא מעט סגנונות שונים אני לא חווה לעיתים קרובות יצירה שמרגישה חדשה לגמרי. עם הזמן אתה מתחיל לסכם כל דבר שאתה שומע בתור יוצר A פוגש את להקה B עם קצת קישוטים בסגנון זמרת C מלמעלה. את האלבום הזה אני לא ממש יודע איך לתאר. כאילו גרבוס לא נחשפה למוזיקת פופ מעולם ובנתה לבד שפה מוזיקלית שהיא רק שלה.

אני אף פעם לא מצליח לצפות את התפניות שהשירים האלה לוקחים. בפני עצמו זה לא הישג מרשים במיוחד - כל אחד יכול להפתיע אותך אם הוא מקשקש את השירים שלו מספיק בשם האמנות - אבל גרבוס גורמת לקשקושים האלה להרגיש נכון. אני רק מנסה לא לאבד אותה בזמן שהיא שועטת קדימה כמו ילדה קטנה וסקרנית, פונה אינסטינקטיבית לסמטאות שלא הבחנתי בהן קודם ויוצרת מוזיקה מפתיעה לגמרי בלי לצאת מתחכמת. מוזיקה ייחודית במובן הכי טבעי של המילה.

w h o k i  l  l הוא בלגן פאנקי מבריק ופורץ דרך. קליט ומשוגע במידה שווה. אני עוד לא יודע להגיד אם הוא יצירת מופת, או אלבום השנה או כל כתר מודבק אחר, אבל הוא כן כבר זכה מבחינתי בתואר נדיר הרבה יותר -
w h o k i l l הוא משהו חדש.

ביקורת אלבום : עינב ג'קסון כהן - עץ נופל ביער

כל מי שקורא כאן כנראה כבר יודע כמה אני אוהב את השירים של עינב ג'קסון כהן, ובכל זאת הבאז התקשורתי סביב אלבום הבכורה שלה קצת בלבל אותי. אני לא יודע איפה זה התחיל, אבל מישהו החליט לנסות למכור את האלבום הזה בתור מין יורש לאלבום הבכורה של אביתר בנאי. נכון שבשניהם יש שירי פסנתר, אבל מעבר לזה לא שמעתי את הקשר.

רק אחרי כמה ימים עם האלבום הזה אני חושב שאולי הבנתי את העניין. אני זוכר את היום בו אחותי הביאה לי את האלבום של אביתר. אני זוכר שבועות וחודשים בהם היכרתי כל פינה וצליל ביצירה הזאת, מהבעיטה בבטן של "אקדח" ועד התסכול העמוק שזיהיתי מעצמי ב"תיאטרון רוסי". בעיקר אני זוכר איך הייתי בורח מהעולם כדי להתעטף חזק בתוך האלבום הזה כמו בשמיכת פוך עבה. מחזיק ולא רוצה לעזוב. אני זוכר את ההרגשה הזאת כי ככה זה להקשיב לעץ נופל ביער. הוא לא מזכיר את הבכורה הבלתי נשכחת ההיא של אביתר. הוא מזכיר איך זה הרגיש להתמכר אליה.

די תמשיך

מי זה הפי?

סליחה על הבורות אבל מי זה הפי?
לא שאני מתיימר להכיר כל מוזיקאי שמוציא אלבום בכורה בישראל, אבל אני בדרך כלל לפחות שומע משהו על אלה שמוציאים אלבום עם נגנים מרוקפור, הפקה של ברוך בן יצחק ומיקסים של רן שם טוב.
במקום זה נתקלתי באלבום הבכורה המצוין שלו, זהו לא שמי האמיתי, במהלך שיטוט בבנדקמפ סתם ככה, ועוד מסתבר שהוא שם כבר כמה חודשים. רק אני פספסתי את האיש הזה? מוזר.

בכל מקרה, הנה מה שאני כן יודע - הפי הוא זמר כריזמטי שכותב יופי של שירים. פה ושם הוא מזכיר לי את יהושע לימוני (בשיר "בני" הדמיון חזק במיוחד) וזאת אחת מהמחמאות הכי גדולות שאני יכול לתת. כמו שכבר הבנתם הוא גם זכה לעטוף את השירים האלה בהפקה לא בנאלית וסאונד מעולה (כבר הזכרתי שרן שם טוב מיקסס?).

זהו לא שמי אמיתי הוא אחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בזמן האחרון, ועוד בחינם כי אפשר להוריד את האלבום בכיף בבנדקמפ של הפי. שיהיה לנו סופשבוע מפנק.

תקשיבו לאורי אבני.

אני קצת קצר בזמן היום (עוגות שמרים זה עניין יותר מסובך משחשבתי) אבל לא בא לי לחכות עם זה ליום ראשון, אז תסלחו לי על ענייני איות, תחביר ועילגות כללית - אם עוד לא שמעתם את Near One of the Oceans של אורי אבני, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עכשיו.

אבני הוא גיטריסט שמנגן עם המון אנשים מוכשרים כמו שירלי קונס ודניאלה ספקטור. הוא גם יוצר פוסט רוק אינסטרומנטלי מרגש מאוד שמזכיר קצת את הגלגולים השקטים והאקוסטיים יותר של Mogwai. מעניין איך שאלבום של קטעים אינסטרומנטליים שמאזכר בעיקר מקורות השראה בחו"ל, בכל זאת נשמע כל כך ישראלי. לא בטוח למה, אבל יש בו משהו מאוד מקומי. קצת פחות רחובות ברלין, קצת יותר סמטאות ירושלים.

לא עושים בארץ הרבה מוזיקה בסגנון הזה, ומזמן לא שמעתי אף אחד עושה אותה כל כך טוב, אז אם עוד לא שמעתם את Near One of the Oceans של אורי אבני, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עכשיו.

ביקורת אלבום : דודו טסה והכוויתים

אחד מהאלבומים שהכי ציפיתי להם השנה הוא אלבום שכולו שירים עיראקיים משנות ה-30. החיים מצחיקים לפעמים.

כשיצא הסינגל הראשון מהאלבום החדש של דודו טסה כתבתי כאן על המופע הנפלא "עיראק'נ'רול" שקדם לאלבום הזה בו ביצע טסה יחד עם יאיר דלאל שירים של דאוד (סבו של טסה) וצאלח אל כוויתי, וכמה שרק קיוויתי שהדבר הזה יוקלט. עכשיו שהאלבום הזה בידיים שלי השאלה שנשארת היא האם טסה הצליח לתרגם את הקסם הזה לגרסאות אולפן. מסתבר שהוא עשה הרבה יותר מזה.

די תמשיך

ביקורת אלבום : מוניקה סקס - מנגינה

כששמעתי את הסינגל הראשון מהאלבום החדש של מוניקה סקס, השמלה ממדריד, אני זוכר שכתבתי שהדאגה העיקרית שלי היא שסגנון ההפקה של עופר מאירי עלול לרסן את האנרגיה החיה שלהם שכל כך אהבתי באלבום הקודם. מעניין איך דברים משתנים.

די תמשיך

האזנה מלאה: אדם בן אמיתי - קעקוע

אדם בן אמיתי אחראי לשיר ששבר אצלי שיא אישי בזמזום למרחקים ארוכים.
אחרי האזנה אחת ל"את לא יודעת", הדואט שלו עם אביגיל רוז שחרך את גלגלצ השנה (אבל לצערי לא הצליח לשרוף אותה עד היסוד) נכנסתי ללופ של ימים שהלך בערך ככה:
אמרי - "הממ, הממ... איך אין לי אותך, איך אין לי..."
העולם - "אתה עושה את זה שוב."
אמרי - "סליחה."

די תמשיך

ביקורת אלבום : פלד ואורטגה - משלוח מיוחד

אני חייב לפלד ואורטגה הרבה. לפני שאלבום הבכורה שלהם "ממשיכים לבעוט" העיף לי את הראש חשבתי שהיפ הופ פשוט לא עובד בעברית. הפעם האחרונה שניסיתי להקשיב להיפ הופ בעברית לפני כן הייתה בתקופה בה "האור והצל" של סאבלימינל שלט ברדיו ופתח את הדלת להמון ראפרים בינוניים. חשיפה מוגברת לאסונות כמו "חיילי הנקמה" (רק שלא ינקמו בי עכשיו) או ל"תזיזי את הישבן תנענעי ת'תחת" של יהודה עמיחי הישראלים יכולה להשאיר בכל אחד טראומה עמוקה בכל מה שקשור לראפ בעברית.

די תמשיך

דבר המבקר

אני זוכר תקופה שבה "מבקר מוזיקה" נשמע לי כמו אחד המקצועות הנפלאים עלי אדמות. לשבת לשמוע מוזיקה כל היום ואז לבשר להמון את דעתי? להילחם למען המוזיקה שאני אוהב? מה עוד אפשר לבקש?

היום אני יודע ששכר זה אחד מהדברים שאפשר לבקש, אבל הייתי בן 14 ומוזיקה בשבילי הייתה אז מלחמה בין כוחות האור לבקסטריט בויז אז כמובן שכיבדתי מאוד את כל אלה שכבר נלחמים עמוק בשוחות.

שגרת האינטרנט שלי אז הייתה מוקדשת ברובה לביקורות. או לפחות החלקיק משגרת האינטרנט שלא היה מוקדש לפורנו שמסרב להיטען, היה מוקדש ברובו לביקורות.

רולינג סטון, ספין, Wall Of Sound עליו השלום וכמובן, המתחרה החדש והצעיר פיצ'פורק היו רק חלק מהסבב היומי. פיצ'פורק הפך תוך זמן מאוד קצר לדבר הראשון שאני קורא אחרי שהאינטרנט היה מסיים את שיר ההתחברות הקטן שהוא היה עושה פעם (קצת מתגעגע לצלילים ההם. הם עזרו לבנות ציפיה) ובצדק. הם הכירו לי משהו חדש כמעט כל יום, ונתנו לי משהו מקורי (או מעצבן) להגיד כמעט על כל דבר שהפך לקונצנזוס. בקיצור מצאתי בהם מקור מידע שיעזור לי להשיג את הדבר שבן 14 רוצה יותר מכל - ייחוד. רצתי לשמוע כל דבר שהם אהבו, נהניתי מכל טיפת ארס שהם שמרו לאלבומים שהם שנאו ורציתי ללמוד איך כותבים כאלה ביקורות מקוריות ומודעות לעצמן כמו אלה של ברנט דיקרסנזו.

די תמשיך

מתקפת פופ

אני בנאדם של חורף. מצב הצבירה הטבעי שלי הוא פוך (שזה איפשהו בין מוצק לנוזל אם שאלתם את עצכם).

הבעיה היא שלא רק שאני גר במדינה שמלכתחילה החורף בקושי מוכן להתארח בה כאילו הוא ילד ואנחנו הדודה שחושבת ששקדים מצופים זה ממתק, אלא שהשנה הוא בכלל הלך לאיבוד בדרך.

אז אני יושב פה ומזיע באיזה לופ קיץ לא נגמר ולא ממש מוצא את עצמי. לפחות היקום עדיין דואג לי ומנסה להכניס אותי חזרה לאוירת הקיץ עם מנה גדושה של פופ שתוקף מכל החזיתות. הנה מה שנחת עלי השבוע:

די תמשיך

איך לא ידעתי על זה - Mumford and Sons, Laura Marling & Dharohar Project

אז מסתבר שהדבר הזה יצא כבר ביולי, אבל לא ידעתי מזה עד היום אז אולי גם אתם לא.

ב-2009 הפולקרים הבריטים המצוינים לורה מרלינג ו Mumford and Sons (ממפורד ובניו?) התחילו שיתוף פעולה עם הרכב הפולק ההודי שכולנו מכירים ואוהבים Dharohar Project.
הם עשו מסע וסיבוב הופעות בהודו עם ביצועים של שירים של כל השלושה בעיבודים חדשים, לפעמים עם שילובים של שירים של Dharohar בתוך אלה של מרלינג או ממפורד באיזה מין מאש אפ בהופעה חיה.
הסיבוב המוצלח בהודו הוביל לסיבוב מוצלח בבריטניה השנה, ולבסוף ל EP בן ארבעה שירים בעל השם המושקע "Mumford and Sons, Laura Marling & Dharohar Project EP".

די תמשיך

ביקורת אלבום: ירונה כספי - אגו

בזמן האחרון הבנות לוקחות בגדול.

אני מסתכל על ערימת האלבומים הישראליים האחרונים שקניתי (עדיין ליד המיטה) וחושב על אלה שאני מצפה להם ו... בואו נאמר שקל לזהות מוטיב -

רונה קינן, אמילי קרפל, שירלי קונס, דניאלה ספקטור, קרולינה, נינט, מיכל גבע, כל החתיכים אצלי, רישומי פחם בצבע, ג'ירפות, יעל קראוס, עינב ג'קסון כהן (בינתיים רק הדמו) ועכשיו ירונה כספי.

במילים אחרות, חוץ מכמה יוצאים מהכלל המשותף לרוב היוצרים שהכי עניינו אותי בשנה האחרונה הוא שחלות.

כמובן שאני מפספס כרגע אין ספור דוגמאות לגברברים צעירים שכותבים את השירים הכי מעניינים בשכונה אבל כשאני מנסה לחשוב על כמה כאלה אני נתקע בערך אחרי שלושה שמות (אביב גדג', איתמר רוטשילד ויהוא ירון אם שאלתם את עצמכם). לא בטוח מתי זה קרה אבל לפחות מנקודת המבט (שמע?) שלי, שוטף לאחרונה את הארץ גל מבורך של יצירתיות נשית.

די תמשיך

ביקורת אלבום: Yael Kraus - Boutique

אני מקשיב לאלבום הבכורה של יעל קראוס ומנסה להבין מה עוצר אותי מלהתאהב. יש כאן את כל המרכיבים הנכונים- לחנים חזקים, הפקה עשירה,  עיבודים מעניינים והכל בביצוע של זמרת עם קול ונוכחות. הכל שם, אז מה הבעיה שלי?
זה השלב שבו אני נאלץ להודות שהייתי אוהב את האלבום יותר אם אם הוא לא היה באנגלית. די אידיוטי אני יודע.
הרי אני אוהב המון מוסיקה "לועזית" (מילה משונה, לועזית), גם כשהיא מגיעה מיוצרים אחרים בעולם שאנגלית אינה שפת אימם, אז למה זה שונה כשזה מגיע מיוצרים ישראלים? לא יודע, אבל זה שונה.
ממש לא בא לי להיות מאלה שיש להם בעיה עם זמרים ישראלים ששרים באנגלית, אבל אחרי ניסיונות כושלים לחיבור עם אסף אבידן, תמר אייזנמן, גבע אלון ועכשיו יעל קראוס הגיע הזמן להודות שמשהו בעניין הזה מרחיק אותי - לפחות משירים שנועדו לעשות יותר מלהזיז לך את האגן (ככה שבואו כבר נוציא את איזבו ופאנקנשטיין מהדיון הזה). עכשיו נשאר לי להבין למה.

די תמשיך

ביקורת אלבום: ג'ירפות - אין כניסה לפילים

משום מה הדבר הראשון שהאלבום החדש של ג'ירפות מזכיר לי הוא ספר שאני נורא אוהב בשם The Book of Other People (בעריכת זיידי סמית' שכדאי לקרוא כל מה שהיא כתבה, כולל רשימות קניות). הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים שתרמו שלל סופרים מהזן המגניב, כאשר המטרה בכל סיפור הוא ליצור ולתאר דמות אחת. כשזה מצליח (ולרוב זה מצליח), זה נורא יפה.

ממש כמו האלבום החדש של ג'ירפות (אני מלך משפטי הקישור).

די תמשיך