 |
| צא דיבוק, צא! |
1. הוא נשמע בדיוק כמו הראשון.
2. אני ממש אוהב אותו.
כן, הדראמס אולי איבדו גיטריסט (אדם קסלר) בין שני האלבומים אבל מעבר לזה שום דבר לא השתנה. הצליל שלהם רזה מתמיד, עם אותם בס ליינים ניו אורדרים מוכרים וים של ריוורב. וג'ונתן פירס ממשיך לייצר פופ מריר ושנון שלא היה מבייש לרגעים גם את אדון מוריסי. המבקרים יחפשו בפינצטה את הרגעים שבו שומעים את הדראמס "מרחיבים את הצליל שלהם" ומנסים דברים חדשים (Searching For Heaven יוזכר הרבה), אבל אין כאן שום צעד קדימה, או צעד בכלל. הדראמס הלכו על התבנית של הסטרוקס, עוד להקה עם אלבום בכורה שזכה להייפ חסר פרופורציה. בתשובה לכל הציפיות המוגזמות ל"צעד הבא" שלהם, הדראמס פשוט יצאו עם אלבום שני שהוא עוד מאותו הדבר, רק קצת יותר מגובש.
האחדות הסגנונית הקפדנית שהדראמס בחרו לעצמם דורשת הרבה מהכותב. כשהעיבודים כל כך דומים זה לזה כדאי שהשירים שבבסיס יהיו באמת טובים, ורובם טובים. פירס כתב רצף שירים מדוייק ומלא בשורות לציטוט, בלי טיפת שומן על העצם. מתבלטים במיוחד Book Of Revelation הפותח ("And I believe that when we die we die, so let me live tonight"), הסינגל הראשון Money, והזוכה בפרס "שיר עם השם הכי מוריסי של השנה" If He Likes It Let Him Do It.
The Drums הם עדיין לא להקה גדולה באמת ויש לי הרגשה שבעתיד אני אשמע את השירים האלה בעיקר כהבלחות אקראיות בשאפל של האייפוד, אבל הם כן הרבה יותר מעוד שיבוט אייטיז עם תסרוקות מצחיקות.
הנה סטרים של כל האלבום:
רשומות
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה