אני יודע שאין דבר שמושך יותר קוראים מסיפורים על מקור הפוסט שהם קוראים ממש עכשיו ("אמרי מאיפה אתה מקבל את הרעיונות שלך?" - אף אחד), אז הנה זה בא.
בחודש הבא ייצא הפסקול לעונה הראשונה של Boardwalk Empire (עוד לא עברתי את הפרק השישי, בלי ספוילרים) והטעימה הראשונה ממנו היא הגרסה של רג'ינה ספקטור לשיר My Man של פאני ברייס. אני בדרך כלל מגיב לחדשות על משהו חדש מרג'ינה באיפוק של ילדה בת 12 מול ג'סטין ביבר (הן עוד אוהבות את ביבר נכון?) ולכן מייד גיגלתי את השיר בידיים רועדות והגעתי לביצוע האקפלה (= ביצוע קולי ללא ליווי) המקסים הזה. בערך באמצע השיר כבר הייתה לי בראש חמישיית שירי אקפלה שאפילו תצא רלוונטית בזכות החדש של רג'ינה.
רק בעיה אחת - זה לא השיר הנכון. זה היה שיר מקורי שלה שלא זכרתי (עם תוספת של בילי הולידיי בסוף) שבמקרה גם לו קוראים My Man. הייתם חושבים שאני אשים לב שהקטע הזה נמצא ביוטיוב כבר שנה לפני שסיימתי את הפוסט הזה, אבל בואו לא נשכח שאני אידיוט. בכל מקרה, את הקאבר הנכון מתוך הפסקול אפשר לשמוע כאן, וגם הוא יפה מאוד אבל ממש לא אקפלה. אז סיבה טובה לחמישייה הזאת כבר אין לי אבל מי אמר שאתם צריכים סיבה טובה לשמוע שירים מעולים? אף אחד, זה מי.
שיר אקפלה, וכשאני מדבר על שיר אקפלה אני מתכוון לזמר אחד ומיקרופון ולא למקהלות הקולג'ים האמריקאיות האלה שמרגיזות אותי נורא גם בזמן שאני נהנה מהן, יכול להיות עניין בעייתי. ברגע שנפטרים מכל הכלים ונשארים עם הקול האנושי בלבד, קל מאוד ליצור חיבור רגשי. קל עד כדי כך שהוא יכול להפוך לטריק די זול בידיים/גרון של אמן בינוני. סתם שוויץ טכני, או איזה קיצור דרך לאינטימיות. אבל כשזמר מתמסר לחשיפה הזאת וכשיש משהו בשיר שמצדיק את הבחירה, שיר אקפלה יכול להתעלות מעבר לגימיק ולהפוך לרגע שיא בקטלוג של כל אמן.
הנה חמש התעלויות כאלה -
אתי אנקרי - עוד יום שקט
היו לא מעט רגעי אקפלה יפים במוזיקה הישראלית. מאלבום הווקליזה של חני ליבנה ועד השיא המוכר של "היא חזרה בתשובה", אבל אף אחד מהם לא קרוב אלי כמו השיר הזה. גרסת האקפלה של עוד יום שקט היא יריית הפתיחה של אחד מאלבומי הבכורה הישראליים הטובים בכל הזמנים, והיא מכינה את השטח בצורה מושלמת. הקול הגאה והרדוף של אתי אנקרי ממלא את החדר ללא קישוטים ומבהיר ברגע אחד עד כמה הוא נדיר.
Bjork - Show Me Forgiveness
Medulla, אלבום האולפן החמישי של ביורק שהוקדש כולו לקול האנושי, היה הדבר המאכזב הראשון ששמעתי ממנה וקצת נטרתי לו טינה על זה. האלבום הראשון שבו אתה מגלה שהאמן הזה שאתה כל כך אוהב כבר לא מושלם הוא תמיד זה שקשה לחזור אליו. היו שם כמה שירים שאהבתי מאוד, והרבה יותר שניפנפתי. לאחרונה חזרתי אליו (בעיקר בזכות זה) ומסתבר שהרבה מהמנופנפים האלה היו שירים לא רעים בכלל. מעולים, בעצם. אחד מאלה, הוא הדקה וחצי העצובה עצובה הזאת. ביורק מנמיכה מניירות ונותנת תחינה מלאת חרטה. אם אקפלה בדרך כלל עוזרת לקדם אינטימיות, כאן היא בעיקר מעצימה את הבדידות.
הראה לי חמלה
על שאיבדתי אמון בעצמי
והרשיתי לתוך תוכי ליפול בידי כוחות נחותים
הבושה היא אינסופית
אבל עם בקרוב תחל החמלה
אולי הנערה תחיה
Jeff Buckley - Be Your Husband
Elliott Smith - I Didn't Understand
1. אני קצת מרמה עכשיו כי הקול של אליוט סמית' מוכפל כאן כדי ליצור הרמוניות מלאות במקום אקפלה של קול בודד.
2. לא ממש אכפת לי.
3. איזה יופי.
Tori Amos - Me And a Gun
בכל חמישייה כזאת תמיד מגיע הרגע שבו חייבים להחליט אם יש טעם להכניס את הבחירה המתבקשת ביותר ותמיד התשובה היא כן. כי אם מישהו עוד לא שמע את השיר המצמרר הזה, הוא חייב לשמוע את השיר הזה. וכי הרשימה הזאת תהיה אידיוטית בלי Me And a Gun.
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.
בהתחשב בשכיחות האיומה של מקרי אונס ואלימות נגד נשים, הייתם חושבים שיהיו יותר יוצרות שייגעו בזה ישירות. העובדה שיש כל כך מעט כאלה מעניקה לשיר החונק הזה תואר נוסף. Me And a Gun הוא שיר חשוב.
2 תגובות:
וכמובן, "Hide and seek" של Imogen heap!
אני סובל מאלרגיה קשה לאימוג'ן היפ. יכול להיות שזה משהו עונתי.
הוסף רשומת תגובה