[אור עמית הוא הכותב של בלוג המוסיקה והכדורסל קולות מהפרקט ומשמש בזמנו הפנוי כאנציקלופדיה מהלכת להיפ הופ בכלל והיפ הופ ישראלי בפרט. קבלו אותו.]
תקציר ההיסטוריה המודרנית של ההיפ-הופ הישראלי: יאיר ניצני, נייג'ל האדמו"ר, שב"ק. סוף שנות ה-90. סאבלימינל והדג נחש מגיעים, מתחילה האינתיפאדה השניה, סאבלימינל הופך להיות הכוכב נומרו אונו של המוזיקה בארץ, הרכבים זוועתיים כמו הישראלים (ביגי ושורטי, זוכרים?) , חיילי הנקמה ואבי מסיקה ממלאים את הרדיו. סאבלימינל מתמסחר, מפרסם שוקו. ההיפ-הופ הישראלי מת, כשרק הדג נחש מבליחים מדי פעם (אבל הם תמיד היו אאוטסיידרים).ההיפ-הופ - בדיוק כמו פראיירים, אם כבר הדג נחש - לא מת, הוא רק מתחלף. הדג נחש עושים מוזיקה לא רעה (למרות שעל היכולות על המיקרופון של שאנן סטריט אני לא משתגע), סאבלימינל ממשיך למסחר את עצמו לדעת ולהדביק לעצמו טייטלים שלא-לו ('אנחנו כמו ג'יי זי ומדונה' אמר על הדואט שלו ושל דנה אינטרנשיונל. ג'יי זי בטח היה אומר משהו בתגובה, אבל הוא עסוק מדי בביונסה) ואפילו שב"ק ס' התקמבקו לאיזה אלבום (נוראי). אבל לא עליהם באתי לכתוב, אלא על אלו שלא נמצאים באור הזרקורים או שנושמים אוויר פלייליסט, אלא על אלו שעובדים מאחורי הקלעים, שבאים מלמטה.
רשומות
