אני זוכר תקופה שבה "מבקר מוזיקה" נשמע לי כמו אחד המקצועות הנפלאים עלי אדמות. לשבת לשמוע מוזיקה כל היום ואז לבשר להמון את דעתי? להילחם למען המוזיקה שאני אוהב? מה עוד אפשר לבקש?
היום אני יודע ששכר זה אחד מהדברים שאפשר לבקש, אבל הייתי בן 14 ומוזיקה בשבילי הייתה אז מלחמה בין כוחות האור לבקסטריט בויז אז כמובן שכיבדתי מאוד את כל אלה שכבר נלחמים עמוק בשוחות.
שגרת האינטרנט שלי אז הייתה מוקדשת ברובה לביקורות. או לפחות החלקיק משגרת האינטרנט שלא היה מוקדש לפורנו שמסרב להיטען, היה מוקדש ברובו לביקורות.
רולינג סטון, ספין, Wall Of Sound עליו השלום וכמובן, המתחרה החדש והצעיר פיצ'פורק היו רק חלק מהסבב היומי. פיצ'פורק הפך תוך זמן מאוד קצר לדבר הראשון שאני קורא אחרי שהאינטרנט היה מסיים את שיר ההתחברות הקטן שהוא היה עושה פעם (קצת מתגעגע לצלילים ההם. הם עזרו לבנות ציפיה) ובצדק. הם הכירו לי משהו חדש כמעט כל יום, ונתנו לי משהו מקורי (או מעצבן) להגיד כמעט על כל דבר שהפך לקונצנזוס. בקיצור מצאתי בהם מקור מידע שיעזור לי להשיג את הדבר שבן 14 רוצה יותר מכל - ייחוד. רצתי לשמוע כל דבר שהם אהבו, נהניתי מכל טיפת ארס שהם שמרו לאלבומים שהם שנאו ורציתי ללמוד איך כותבים כאלה ביקורות מקוריות ומודעות לעצמן כמו אלה של ברנט דיקרסנזו.
רשומות
