"למוזיקה ישראלית יש סאונד רע". מכירים את המשפט הזה? אנשים מגניבים אוהבים להגיד אותו הרבה. אמנם יש לו מיליון ואחד יוצאים מן הכלל אבל הוא הפך לכזאת קלישאה כי הוא די נכון. המיינסטרים הישראלי באמת מלא בהמון דברים שנשמעים בדיוק אותו דבר, והדבר הזה אפילו לא מעניין.
שנים על גבי שנים של עיבודים חסרי יצירתיות, מיקסים איומים, נגני אולפן חסרי תשוקה, מפיקים עייפים וניסיון כנה להישמע כמה שיותר דומה לכל מה שהצליח לפניך הפכו את הרדיו הישראלי לדייסה פושרת וחסרת טעם. אולי זה קשור לעובדה שאחת מהדרכים המובילות להתחבר למאזין הישראלי היא על ידי סיוע בהורדת הדופק שלו בזמן עמידה באיילון צפון. אם השיר שלך עושה את העבודה כמאלחש מוזיקלי יש לך להיט.
כדי להצליח להגיע למקום בו לא מבהילים את המאזין עם שום דבר שהוא לא שמע קודם, מיטב המוזיקאים והמפיקים פונים שוב ושוב למקורות השראה עדכניים נכון ל-1993 במקרה הטוב. יותר ספציפית Fields of Gold של סטינג. השיר הזה הוא אבן דרך בסאונד של המיינסטרים הישראלי. לא, אבן נשמע מעניין מדי. השיר הזה הוא בלוק איטונג אפרפר בסאונד של המיינסטרים הישראלי. אבל גם זה לא ממש מדויק, כי מקור ההשראה העיקרי למוזיקה ישראלית הוא מוזיקה ישראלית אחרת.
רשומות
