צליל ישראלי

"למוזיקה ישראלית יש סאונד רע". מכירים את המשפט הזה? אנשים מגניבים אוהבים להגיד אותו הרבה. אמנם יש לו מיליון ואחד יוצאים מן הכלל אבל הוא הפך לכזאת קלישאה כי הוא די נכון. המיינסטרים הישראלי באמת מלא בהמון דברים שנשמעים בדיוק אותו דבר, והדבר הזה אפילו לא מעניין.
שנים על גבי שנים של עיבודים חסרי יצירתיות, מיקסים איומים, נגני אולפן חסרי תשוקה, מפיקים עייפים וניסיון כנה להישמע כמה שיותר דומה לכל מה שהצליח לפניך הפכו את הרדיו הישראלי לדייסה פושרת וחסרת טעם. אולי זה קשור לעובדה שאחת מהדרכים המובילות להתחבר למאזין הישראלי היא על ידי סיוע בהורדת הדופק שלו בזמן עמידה באיילון צפון. אם השיר שלך עושה את העבודה כמאלחש מוזיקלי יש לך להיט.

כדי להצליח להגיע למקום בו לא מבהילים את המאזין עם שום דבר שהוא לא שמע קודם, מיטב המוזיקאים והמפיקים פונים שוב ושוב למקורות השראה עדכניים נכון ל-1993 במקרה הטוב. יותר ספציפית Fields of Gold של סטינג. השיר הזה הוא אבן דרך בסאונד של המיינסטרים הישראלי. לא, אבן נשמע מעניין מדי. השיר הזה הוא בלוק איטונג אפרפר בסאונד של המיינסטרים הישראלי. אבל גם זה לא ממש מדויק, כי מקור ההשראה העיקרי למוזיקה ישראלית הוא מוזיקה ישראלית אחרת.

מירי מסיקה ואורי זך. סופיאן מי?

סיפור קטן - חבר של חבר לומד בבית ספר עלום למוזיקה בשם רימון. כשהוא השמיע למורה שלו שיר של סופיאן סטיבנס (You are the Blood אם אני לא טועה). המורה הגיב ב"מי זה? תביא לי עוד כאלה". הסיפור הזה מדהים אותי. כמו לשמוע מורה למחשבים אומר "פייסבוק? לא מכיר. עכשיו בואו נלמד איך לגרום לצב לצייר משולש." (בדיחת לוגו. אי אפשר לעצור אותי.)

אני לא אומר שכל מי שמלמד מוזיקה אמור להכיר את השם סופיאן סטיבנס, אבל אנחנו לא מדברים כאן על הקונסרבטוריון. זה רימון. המקום שהפך בצדק או לא בצדק למקום שאליו פונים כדי לרכוש כלים לכתיבה והפקה של מוזיקה פופולרית. גם אם המקום אף פעם לא התיימר להיות כזה, זאת התדמית שלו ולכן עוברים בו הרבה מהאנשים שעומדים להתחרות על תשומת הלב שלכם ברדיו בהמשך הדרך, והם לומדים מאנשים שלא שמעו את השם סופיאן סטיבנס. זה פשוט מוזר.
 אתם יכולים לומר שאין שום סיבה להישאר מחוברים למוזיקה בעולם, שיש לנו צליל שהוא רק שלנו ואין צורך להרוס אותו עם ניסיונות לחקות זרמים מחו"ל, אבל אנחנו לא שבט אבוריג'ינים עם שפה מוזיקלית משלו. אנחנו חברה מערבית שכותבת פופ מערבי (ואני כולל כאן גם מוזיקה מזרחית). פשוט הפסקנו לפנות להשראה מבחוץ בערך בתחילת שנות ה-90.

יש רק בעיה אחת עם כל ההשתלחות הזאת שלי ב"צליל" הישראלי - ככה נשמעים כמה מהשירים שאני הכי אוהב.
יותר מזה, לפעמים זה כל מה שבא לי לשמוע. זה לא יכול רק עניין של שפה, הרי זה לא שאני אוהב כל שיר בשפה העברית בלי אבחנה. לפעמים אני מנסה לדמיין את גיטרה וכינור , במרחק נגיעה מכאן  או את דוד ושאול בשפה אחרת ולחשוב אם עדיין הייתי אוהב אותם כל כך גם אם הייתי שומע אותם עכשיו לראשונה כשירים מארץ אחרת. עוד אין לי תשובה.

אני פשוט חושב שיש משהו בצליל הזה שמדבר אלי ברמה הבסיסית ביותר, אפילו שאני יודע עד כמה הוא מנותק וחף מיצירתיות. אולי השירים האלה הם רק סימניות מוזיקליות לרוב הרגעים המשמעותיים בחיים שלי. הקיץ ההוא של כל הזמן שבעולם, אוטובוס הודי מהגיהנום עם המיטב של מאיר בנאי, משינה ברדיו שהגנבתי לשמירה - ככה העולם שלי נשמע.

כשהייתי קטן הלכתי לישון פעם אצל איזה ילד (איזה תפנית מוזרה זאת הייתה אם הייתי מספר את הסיפור הזה כאילו הוא קרה בשבוע שעבר?) ואני זוכר שהיה להם בבית אוכל נורא. ארוחת ערב של נקניקיות משונות מורתחות, ולחם עם גבינה מותכת מהסוג הכתום הזה שנדבק לך לשיניים ונשאר איתך שנים. הסתכלתי על החבר הזה שלי מלקק את האצבעות ולא הבנתי איך הוא יכול ליהנות מזה כל כך. יכול להיות שככה אני עם מוזיקה ישראלית - אולי היא טעימה פשוט כי היא האוכל של הבית.

בשבוע הבא צוות הכותבים של חסר תרבות יוצא לשבוע חופש באילת. עוד לא יודע אם יעלה משהו בבלוג בשבוע הזה, ואני בטוח שאתם לא תישנו עכשיו לילות מרוב מתח. בכל אופן התפקיד המסורתי שלי בנסיעות ארוכות כאלה הוא הדי ג'יי. יש בי תמיד את הצורך הזה לנסות להכיר לאנשים שאני אוהב דברים שהם מדהימים בעיני - זאת התמכרות שכל חנון מוזיקלי מכיר. אני יודע שאני יכול לנסות להלביש על הנסיעה בנוף המדברי אלף דברים שונים שיכולים להפוך אותה לכל דבר, ממסע בדרום ארה"ב ועד לסיבוב פסיכדלי בברזיל של שנות ה-70. אני יכול לנסות להשחיל כמה תגליות מפתיעות בין חביבי קהל מוכרים, להגביר את הקצב לאט, ואז להרגיע.

או שאני יכול לשים רוטציה של שלמה ארצי, שלום חנוך ויהודית רביץ שתעבוד טוב יותר מכל הפלייליסט המאולץ שלי וללכת לישון. נחשו איזו אפשרות תנצח.

אני אוהב להקות אזוטריות מברוקלין ומספרי סיפורים מבוסטון, חבורות מסוממים מלונדון וגרובים אפריקנים מחוייכים, נסיכות קרח צרפתיות ופופ שוודי מושלם. אני אוהב לתת להם לקחת אותי למקום אחר. לדמיין שבחוץ יורד שלג, שהלכתי לאיבוד באיזה יער אפל או שאני חלק מאיזו סצינה שרחוקה ממני שנות אור. אבל לפעמים אני רוצה רק את המוזיקה שמשכנעת אותי שהעולם האמיתי שלי הוא עולם יפה. מוזיקה ישראלית עם כל העיבודים הצפויים, הפילים המשעממים והפדים המעיקים שלה נשמעת נכונה למקום שאני יושב בו. היא לא מגניבה, לא מסוממת, לא שורטת וממש לא סקסית, אבל היא הצליל שמחבר אותי לאנשים שסביבי ומזכיר לי את כל מה שאני אוהב בהם ואת כל מה שיש לנו במשותף. היא הצליל שבמקום לעזור לי לברוח, מוביל אותי הביתה.