רק תנועה מתמדת בין הקרבות האבודים מול הבופה (כמה שלא ניסיתי הוא תמיד נשאר מלא באוכל בזמן שאני יצאתי ממנו נפוח, כואב ומובס), האטרקציות המקומיות שמגלות יצירתיות מדהימה בכל מה שקשור למציאת דרכים להוביל אותך אל חנות המזכרות (עד עכשיו יש לי סיוטים על הבובות הממוכנות של "עיר המלכים") ומרכזי הקניות הממוזגים שמציעים המון בגדים בזול ואפשרו לי להתנסות בהמון תנוחות חדשות בהן אפשר להחזיק את הארנק של אשתי. כל זה נשמע כמו איזה קטע לעוס של קטורזה או יותר גרוע, טור של יאיר לפיד. זה נשמע ככה, כי זאת בדיוק חופשה באילת - המקבילה התיירותית לטור של יאיר לפיד. הכל נעים ומפנק, אבל גם נדוש, פומפוזי ומוגזם. נו, אילת.
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בים. יש לי בירה ביד ואוזניות על הראש והאייפוד זורק שירים באקראי ומחכה לראות אם משהו תופס. השמש עושה את העבודה שלה והניוון הזה של הימים האחרונים שהשאיר מהמוח שלי רק טיימר שסופר לאחור את השניות עד לביקור הבא בחדר האוכל מתחיל להרגיש לא רע, ואז עולה השיר הזה ובעשר דקות מצליח למוסס את כל המסביב ולהעיר אותי. אני כאן והים יפה ואני אוהב את מי שאיתי ויש בכל זה ערך.
שבוע שלם בלי אינטרנט. לפחות ארבעה קילו יותר. חזרנו.
רשומות
1 תגובות:
בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, שנאתי אותו.
עכשיו כל פעם שאני שומעת אותו אני כ"כ מזדהה עם התחושה שתיארת. כי בסופו של דבר את השירים שאני באמת אוהבת, הייתי צריכה ללמוד לאהוב. מה שאהבתי מהר - גם נמאס עלי מהר..
הוסף רשומת תגובה