אני זוכר תקופה שבה "מבקר מוזיקה" נשמע לי כמו אחד המקצועות הנפלאים עלי אדמות. לשבת לשמוע מוזיקה כל היום ואז לבשר להמון את דעתי? להילחם למען המוזיקה שאני אוהב? מה עוד אפשר לבקש?
היום אני יודע ששכר זה אחד מהדברים שאפשר לבקש, אבל הייתי בן 14 ומוזיקה בשבילי הייתה אז מלחמה בין כוחות האור לבקסטריט בויז אז כמובן שכיבדתי מאוד את כל אלה שכבר נלחמים עמוק בשוחות.
שגרת האינטרנט שלי אז הייתה מוקדשת ברובה לביקורות. או לפחות החלקיק משגרת האינטרנט שלא היה מוקדש לפורנו שמסרב להיטען, היה מוקדש ברובו לביקורות.
רולינג סטון, ספין, Wall Of Sound עליו השלום וכמובן, המתחרה החדש והצעיר פיצ'פורק היו רק חלק מהסבב היומי. פיצ'פורק הפך תוך זמן מאוד קצר לדבר הראשון שאני קורא אחרי שהאינטרנט היה מסיים את שיר ההתחברות הקטן שהוא היה עושה פעם (קצת מתגעגע לצלילים ההם. הם עזרו לבנות ציפיה) ובצדק. הם הכירו לי משהו חדש כמעט כל יום, ונתנו לי משהו מקורי (או מעצבן) להגיד כמעט על כל דבר שהפך לקונצנזוס. בקיצור מצאתי בהם מקור מידע שיעזור לי להשיג את הדבר שבן 14 רוצה יותר מכל - ייחוד. רצתי לשמוע כל דבר שהם אהבו, נהניתי מכל טיפת ארס שהם שמרו לאלבומים שהם שנאו ורציתי ללמוד איך כותבים כאלה ביקורות מקוריות ומודעות לעצמן כמו אלה של ברנט דיקרסנזו.
כבר ידעתי קודם שזה נחמד להכיר דברים יפים שרוב האנשים מסביבך לא מכירים. לדעת איזה סוד קטן ולחלוק אותו ברגעים הנכונים. אבל עכשיו התחלתי להכיר סודות שגם חובבי המוזיקה סביבי עדיין לא ממש הכירו וזה עזר להצדיק קצת את הזהות שבחרתי לי בתור "זה שמבין במוזיקה". זה בהחלט היה שיפור גדול מ"זה שמתלהב יותר מדי מבאפי".
הפואנטה היא שאני חייב הרבה לביקורות מוזיקה אונליין בכלל ולפיצ'פורק בפרט ולכן לא נורא נעים לי להיות זה שאומר שכבר אין להם ממש זכות קיום. כלומר, פיצ'פורק במצב מצוין למיטב ידיעתי ואני בטוח שהם יישארו אתר מוזיקה מוביל בשנים הקרובות, אבל בכל מה שקשור לביקורות אני לא רואה בהם יותר צורך. תגלשו קצת ימינה ושמאלה ותראו שלביקורות של פיצ'פורק אין מתחרים רציניים. יש עוד הרבה מבקרים ברשת אבל אין עוד אתרים בסדר גודל כזה שמוקדשים בראש ובראשונה לביקורות מוזיקה וזה מוזר. הרי פיצ'פורק הפכה עם הזמן למוסד ובתגובה כל ילדי האינדי התחילו לייחד את עצמם בסלידה מהמוסד הזה (אתר המוזיקה הזה זוכה בזמן האחרון לסוג השנאה שהייתי מצפה שתישמר לאתרים ניאו-נאציים) אז זה בדיוק הזמן שבו אמורים להמליך מלך חדש, לא? איפה המתחרה הצעיר והבועט?
אז זהו, שאין כזה. פיצ'פורק הוא הסמכות הגדולה האחרונה לביקורות מוזיקה. לא תקום סמכות אחרת לתפוס את מקומו. את הלוויתן הזה לא יחליף לוויתן אחר אלא ימה שלמה של דגיגים.
הרשת התמלאה באלפי ממליצי מוזיקה קטנים וחיוניים. בלוגרים, אמנים שמפיצים מוזיקה בחינם, תחנות רדיו אינטרנטיות שלומדות את הטעם שלכם - אלפי נקודות פתיחה קטנות שנועדו להכיר לכם מוזיקה חדשה. כל אוהב מוזיקה שני מצטייד בדומיין ותמונה של מוישה אופניק ומתחיל לקשקש על המוזיקה שהוא אוהב לכל מי שרק רוצה לשמוע. ואני משוטט בין כל האנשים האלה שמספרים בתשוקה גדולה על איזה שפם מהלך עם גיטרה כזה או אחר ששינה את עולמם ואז חוזר לקרוא מה חדש בפיצ'פורק. פתאום עצם הרעיון של לתת ביקורת על כל דבר שיוצא נראה לי מוזר מאוד.
כשפתחתי את הבלוג הקטנטן הזה (בואו נגיד שעד לשבועות האחרונים אם חסר תרבות היה סרט היו קוראים לו "בלוג אינטימי 3". כיף שבאתם) התחלתי לכתוב המון פוסטים שתייגתי בתור "ביקורת אלבום", אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו זה לא ממש נכון. אין בהם מילה של ביקורת אז אולי עדיף לקרוא להם המלצות. אני כותב המלצות מוזיקה כי אני פשוט לא מוצא שום סיבה להשקיע אנרגיה בלספר לכם כמה אני לא אוהב איזה אלבום. על טלוויזיה או קולנוע גרוע אני עוד מסוגל לכתוב מילה או שתיים, אבל מוזיקה הפכה לעניין כל כך מגוון ונישתי שכל פעם שאני ניגש לכתוב עליו אני רק רוצה לספר לכם על דברים יפים שאתם חייבים לשמוע.
וזה בדיוק מה שנראה לי כל כך מוזר היום בפיצ'פורק - הביקורת. או במילים אחרות, למה אתם טורחים לספר לי על זה אם זה לא טוב? למה להוציא אלף חמש מאות מילה על משהו בינוני? עצם הרעיון נראה לי פתאום כל כך מיושן. בכל יום יוצאים עוד אלף אלבומים חדשים ואין לי זמן לשמוע אפילו אחוז אחד מהם. אם אתם לא יכולים להמליץ על אלבום אחד טוב אתם סתם מבזבזים לי את הזמן. אם זה לא נכנס ל Best New Music שלהם אין לי סיבה לקרוא את זה.
 |
| קניה ווסט. פיצ'פורק ביקשו שיעשה להם ילד. |
כשהתחלנו לחפש מוזיקה באינטרנט, השתמשנו באותה הגישה ששימשה אותנו עד אז - חיפשנו סמכות. לפני האינטרנט היה לי את קוטנר שיספר לי מה טוב, אחר כך היה לי את פיצ'פורק. היום אין לנו כבר צורך בסמכות שתודיע לנו מה שומעים היום וגם לא יכולה להיות כזו כי יש פשוט יותר מדי דברים לשמוע. ההתנהגות שלנו הפכה לטבעית הרבה יותר -במקום להיות עדר שמחכה לדבר הביקורת הפכנו לחבורה ענקית של ממליצים וזה יפה והגיוני הרבה יותר. אנחנו משוחחים בקבוצות קטנות, ומספרים זה לזה על דברים יפים שנתקלנו בהם, לפעמים בפוסטים ארוכים ומשתפכים ולפעמים בלייק אחד.
בכל מה שקשור למוזיקה שמחוץ למיינסטרים, מוסד ביקורות המוזיקה עומד לסגור את הדלתות ונראה שפיצ'פורק יהיו אלה שיכבו את האור.
רשומות
10 תגובות:
יש עוד הרבה דברים שנראים אנכרוניסטיים במגזין מהסוג של פיצ'פורק: הקדושה של תאריך היציאה למשל - ביקורת על אלבום לא יכולה להשתחרר לפני שיצא, אבל גם צריך לחכות להוצאה מחדש (או לעשות רטרוספקטיבה) על מנת לכתוב על אלבום ישן יותר, כזה שפוספס או יצא לפני קום המגזין. חסרה גם היכולת לשלב ביקורת על כמה אלבומים במקביל, כזאת שמייצרת ערך מוסף מכולם ביחד.
מה שכן, למרות שגם אני הרמתי גבה על הציון המושלם לקניה ווסט. במחשבה שניה יש בו אולי משהו מעודד לגבי פיצ'פורק. אם היית שואל אותי שבוע לפני, הייתי מהמר שפיצ'פורק יפתרו את האלבום ב-8.7 הזהיר והרגיל שלהם ושומרים על המעמד הסנובי שלהם. דווקא הציון המושלם מעמיד אותם באור קרוב יותר לזה של הבלוגרים שמחלקים חמישיות של שניצלים. בין שני ההאשמות הנפוצות (והקצת סותרות) לגבי פיצ'פורק - הסנוביות וההיפסטריות המתלהבת, נראה לי שאני מעדיף לראות קצת התלהבות.
ותכלס, יש שני ציונים שאפשר לתת לגבי אלבום - כדאי לשמוע, ולא כדאי לשמוע. את הסינון הבא כבר האוזן שלנו תעשה.
פוסט מצוין, וניתוח יפה של הדברים.
אני מסכים עם הכל, פחות או יותר. רק חושב שהיעדר הסמכות יש בו גם חסרון - בהיעדר סמכות לא נוצר קונצנזוס. לא נוצרים גיבורים. לא יהיה פה "רדיוהד הבאים", לעולם, כל עוד אין סמכות שתכתיר אותם.
אז נכון, מגזינים וקובעי טעם השתמשו בסמכות הזו לרעה יותר מדי פעמים, המליכו שטויות רק כדי להפיל אותם (בעיקר בבריטניה) ונכון, יש יופי פואטי ואנושי מאוד בלפזר את הסמכות בין כולם.
אבל שוב, יש גם חיסרון, וזה משהו שלא כדאי להתעלם ממנו.
וגם אני אוהב את באפי. איך אפשר לא לאהוב את באפי? :)
ורק אני שההייתי בן ארבע עשרה שמעתי סנאפ וונילה אייס. כתבת לא מזמן על ביקורות סרטים, אחת לכאן ואחרת לשם אותו הדבר במוזיקה עד שאתה מוצא את אותו האחד או האחת עם הטעם שלך ומעכשיו אתה יודע שאפשר ללכת אחרי המילה שלהם. ואז יום אחד אתה מוצא את הנישה שלך ומגלה שגם אותו האחד הוא כבר לא מקור הסמכות שלך.
גיאחה:
אני עוד לא בטוח איפה אני עומד בנוגע לקונצנזוס הנעלם...
לדעתי חוסר הרלוונטיות הגובר של קובעי טעם הגדולים הוא לא סיבה להתפוררות הקונצנזוס אלא תוצאה של אותם התנאים.
לדעתי העובדה בשנים האחרונות מתמעטים הרגעים המכוננים בהם חצי העולם מאזין לאותו האמן באותו הזמן הוא תוצאה טבעית של ריבוי ערוצים, ריבוי אמנים ושל שינוי בהרגלי ההאזנה.
במילים אחרות אנחנו שומעים הרבה יותר דברים בהשוואה לחובבי המוזיקה של הדורות הקודמים (בצורה הרבה יותר מרפרפת), ואנחנו כמעט ולא מאזינים פסיבית.
הרבה יותר קל עכשיו להשיג מוזיקה שאפשר לצרוך באלף ואחת דרכים, ובמקביל אמנים רבים הרבה יותר יכולים לשחרר את המוזיקה שלהם בקלות.
בנוסף את רוב ההאזנה שלנו אנחנו עושים בפלייליסטים שאנחנו קבענו ולא דרך עורכים מוזיקליים של תחנות רדיו וטלוויזיה. אז כשתשומת הלב שלנו מתחלקת על הרבה יותר אמנים וסגנונות, וכשאנחנו כמעט ולא נותנים לאף אחד להכתיב לנו מה שומעים עכשיו כמובן שפוחתים הסיכויים שכל חובבי המוזיקה יתאחדו מאחורי אמן אחד מרכזי.
כשצרכנים כמוני עוד היו שומעים אלבום אחד חדש פעם בשבועיים, ומקבלים הרבה מהמוזיקה שלהם מתכניות רדיו מסויימות ומ Alternative Nation ב MTV עוד היה אפשר להכתיר לנו גיבורים.
זה אולי חבל, אבל זה נובע ממצב נפלא בעיני :)
אפשר גם לראות איך שבאזורי המיינסטרים עדיין יש גיבורים מרכזיים כמו קניה או גברת גאגא כי שם עדיין יש מבחר קטן יחסית של אמנים שמקדמות חברות תקליטים גדולות לקהל שעדיין צורך הרבה מהמוזיקה שלו דרך פלייליסטים ברדיו.
לכן עבור חובבי מיינסטרים עדיין יש היגיון בביקורות המוזיקה של קובעי טעם גדולים. יש סיבה לתת דעה בנוגע לחדש של ריאנה גם אם הוא לא מוצלח ואפשר לרכז את הטעם של קהל גדול במדור מוזיקה מרכזי.
בשביל מאזין כמוני, קובעי טעם מרכזיים כבר לא מתאימים לדרך בה אני צורך מוזיקה. כמו שאמר דייב דנ, אני צריך למצוא כותבים ספציפיים וקהילות קטנות יותר ולהיעזר בהמלצות שלהם.
יצאה לי מגילה נוראית, מצטער.
באפי זה מעולה, עדיין בהכחשה בקשר לסרט החדש ללא ג'וס וודון. נו מילא.
כתבת: "אפשר גם לראות איך שבאזורי המיינסטרים עדיין יש גיבורים מרכזיים כמו קניה או גברת גאגא (...) לכן עבור חובבי מיינסטרים עדיין יש היגיון בביקורות המוזיקה של קובעי טעם גדולים".
אבל כאן אתה מחמיץ את הנקודה המקורית של הפוסט. זה נכון, עבור מאזיני המיינסטרים (שהם, מעצם הגדרתם, הרוב) יש עדיין גיבורים, יש עדיין קונצנזוס. אבל אין ביקורות מוזיקה. הרוב הזה לא קורא ביקורות, ולא מקשיב להן, וגיבוריו לא נקבעים על פי מספר הכוכבים שהם מקבלים - אלא על פי מספר ההשמעות. קובעי הטעם הם מכונות בלי טעם: עורכי גלגלצ, עורכי MTV, יחצנים, מכונות שיווק משומנות היטב. "ביקורת אלבום"? רוב מאזיני המיינסטרים לא יודעים שיש כזה דבר.
באופן כללי מדובר בעידן של מוות לביקורת. לא מדובר רק במוסיקה אלא גם בקולנוע ובהחלט שגם בתיאטרון (מיכאל הנדלזלץ מתפלצן על זה הרבה). יש לנו קשב הרבה יותר מצומצם בעקבות כמויות המידע שאנחנו מוצפים בהן; עקב כך גם פחות סבלנות לדיון של ממש בתוכן. הרבה "ביקורות" הן למעשה בדיקה אכן לא סבלנית של האם-שווה-לי-להקדיש-לזה-יותר-מחצי-דקה, כשגם הביקורת עצמה צריכה לעמוד ברף העניין הרגעי של הקורא.
אם כן, פיצ'פורק מיועד לאנשים שמוכנים ספציפית לשבת ולקרוא דיון. אבל בעיניי הבעיה בפיצ'פורק אינה הרעיון הכללי של ביקורת, אלא באמת הגישה של המבקרים שלכאורה באה ממקום של דיון אך למעשה מאותו מקום של חוסר קשב: האם זה דומה למשהו שכבר שמעתי? ואם זה שונה, האם זה עושה את זה באופן שהייתי מצפה ומקווה לו?
שכשהייתי ילדה התבדחתי עם אחותי שמבקר הקולנוע אורי קליין שונא כמעט כל סרט שיוצא. אבל כבוגרת הבנתי שאי אפשר להבין מהביקורות שלו בהכרח אם הוא "אוהב" או "לא אוהב" סרט באופן מוחלט, שכן זו אינה מהות הכתיבה שלו. כשהוא כותב על סרטי קולנוע, הוא כותב על קולנוע.
נ.ב. אני, כאמור, הייתי הילדה שהתלהבה יותר מדי מבאפי. :)
פיצ'פורק הם קורבנות של הפופולאריות שלהם. כשאתר הפך פופולארי הוא גם הפך למסחרי. מה שגרם להקטנת השונות בציונים (בשנות ה 90 חילקו 10 ו-2 בחופשיות ), פחד לפגוע במישהו ( העיפו את תיבת הציונים במילים) וכמובן ה best new music: מכונת יחצנות והייפ שלא קשורה לביקורת מוזיקה, מורידה מערך שאר האלבומים ע"י יצירת מועדון אקסקלוסיבי לכאורה (חבל, מפספסים הרבה אלבומים טובים שלרוב מקבלים 7-8).
התוצאה: בעבר קראתי שם ביקורות לעומק והיום אני מסתכל על המספר מחשב את השפעת מדיניות האתר לגבי הסגנון\אמן ובוחר אם להאזין או לא.
מזל שלא ידעתי שיש דבר כזה פיצ'פורק כשהחלטתי לפתוח את הבלוג שלי.
הבלוגיה והחבר'ה החליפו את קוטנר, זה נכון, אבל לא כל אחד מאזין וחשוף לאותה כמות של חומרים, ולכן יש מקום ל "מומחים" גם בקרב הקהילה הזו.
אני עדין נהנה לקרוא את הביקורות של גון בן-ארי, עמי פרידמן, יהודה נוראיל וגם גל אוחובסקי - יש לזה ערך מוסף גדול בעיניי, למרות שאני לא תמיד מסכים עם הטעם שלהם. עומק ההבחנות, ההקשרים ההיסטורים המוזיקלים והתרבותיים הופכים את העניין למגרה (במובן הנמוך והגבהו של המילה). ביקורות זה עדין קצת יותר מהמלצות וצריך הרבה זמן לזה. זה מתאים למערכת עיתונאית ופחות לבלוג.
בהחלט יש מקום למומחים ומעקב אחר כותבים מעניינים (הרי גם אני כותב כאן מתוך תקווה שיש לי זווית מעניינת להציע).
לעומת זאת, מוסדות הביקורות המרכזיים בסגנון פיצ'פורק שנועדו לתת דעה כביכול על כל מה שיוצא ולהציג אותה כעמדתה הרשמית של המערכת כולה עבר זמנם, או לפחות לא רלוונטיים יותר מבחינתי.
המלצות הן עניין מעמיק מאוד בעיני. אני משתמש במונח הזה כי אני כבר לא מוצא טעם בכתיבת דעה שלילית על איזה אלבום. אני כבר לא מוצא בזה ערך. אני מעדיף כותבים שמשתדלים לכתוב לעומק על אמנים ואלבומים שהם אוהבים - כמו שקוטנר עושה כבר שנים (גם בבלוג שלו). מאחר ואין כאן טון "ביקורתי", המילה המתאימה יותר בעיני היא המלצה.
כמו שאני מבינה את זה, ההבדל בין "ביקורת" לבין "המלצה" היא לא השורה התחתונה (זה חרא/זה מעולה) אלא שביקורת היא חוות דעת שמפרקת את היצירה לחלקים (כעניין רציונלי משהו) בשעה שהמלצה היא חוות דעת שמטרתה לייעץ לקורא כיצד לפעול ביחס ליצירה. כך שיכולה להיות ביקורת על יצירה טובה כשם שיכולה להיות "המלצה שלילית" שהמסקנה ממנה תהיה "תתרחקו ממנה".
הוסף רשומת תגובה