אוף איזה חום. אנחנו נזיע שם כמו חמורים עם השחור הזה.
כולם חושבים שאני צריך לומר משהו. גם אני חושב שצריך לומר, אבל משהו אחר.
אז עוד מעט אני אקיא מילים בארמית שלא אומרות לי כלום. אם הבנתי נכון זה משהו על איך שגם אם כולם פה באבל אנחנו עדיין זוכרים איזה גבר אלוהים. וואלה יופי.
אחרי הארמית הם ירצו איזה משהו מהלב עם הרבה "אדם גדול" ו"אני לא אשכח איך...". כבר עדיף הארמית.
אלוהים כמה שהיית שונא את זה.
לא משנה, אין לי כוח להתווכח עם אף אחד. לך בטח היה כוח אבל אתה לא ממש זמין כרגע.
בוא פשוט נגמור עם זה מהר וכולם יעופו לך מהבית.
אני שוטף פנים ויוצא. מישהו רוצה לומר לי שהוא נורא מצטער. אין לך על מה, אני אפילו לא יודע מי אתה.
אני כבר אשמע אחר כך כמה זה לא היה יפה מצידי. אין פטור מנימוסים. גם לא היום.
האוטו רותח ובלי לשים לב אני מנגב זיעה מהגב עם הכיפה שעדיין ביד שלי.
בעלייה לבית הקברות אני בוהה מהחלון בעמק שמתגלה לאט.
מזמן לא שמתי לב כמה יפה פה.
רשומות
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה