מתקפת פופ

אני בנאדם של חורף. מצב הצבירה הטבעי שלי הוא פוך (שזה איפשהו בין מוצק לנוזל אם שאלתם את עצכם).

הבעיה היא שלא רק שאני גר במדינה שמלכתחילה החורף בקושי מוכן להתארח בה כאילו הוא ילד ואנחנו הדודה שחושבת ששקדים מצופים זה ממתק, אלא שהשנה הוא בכלל הלך לאיבוד בדרך.

אז אני יושב פה ומזיע באיזה לופ קיץ לא נגמר ולא ממש מוצא את עצמי. לפחות היקום עדיין דואג לי ומנסה להכניס אותי חזרה לאוירת הקיץ עם מנה גדושה של פופ שתוקף מכל החזיתות. הנה מה שנחת עלי השבוע:

1. Kanye West -My Beautiful Dark Twisted Fantasy

קניה ווסט הוציא השבוע את האלבום החדש שלו והשתדל לשמור על פרופיל נמוך. קודם כל צניעות.

אבל באמת, ברור שאלבום חדש של קניה הוא אירוע. אפשר לאהוב אותו , אפשר (וממש קל) לשנוא אותו אבל לזכותו יאמר לפחות דבר אחד - הוא משתדל.

יש כאן אמן שפחות או יותר מנהל כרגע את הפופ האמריקאי לצד ליידי גאגא, ועדיין מנסה לעשות את כל הדברים האלה שאנחנו מתבכיינים שנעלמו מהעולם - התפתחות, חיפוש אמנותי וניסיון חף מציניות ליצור יצירת מופת שתצדיק את כל תשומת הלב התקשורתית הזאת בלי להתחשב במה ימכור. קניה ווסט יכול לכתוב להיטי בילבורד מתוך שינה אבל הוא בוחר להוציא אלבום היפ הופ אפל ולא קל מלא בשירים של שש דקות על רדיפה, פרנויה והבדידות שבפסגה.

הדבר היחידי שאני לא מצליח להחליט זה אם האלבום הזה הוא טוב. הטירוף התקשורתי שסבב את ווסט בחודשים האחרונים לקראת יציאת האלבום - ההדלפות, הניתוחים של כל צעד שלו, השירים בסדרת Good Fridays, העטיפה, הטוויטים (הו אלוהים, הטוויטים) והראיונות המשונים - לא נותנים לי פשוט להקשיב. יש כאן לא מעט קטעים שמרשימים אותי, ואת Power ו Monster (הבית ההוא של ניקי מינאז' מפיל אותי כל פעם) אני כבר מזמן טוחן באייפוד, אבל אני לא ממש מצליח לראות את התמונה הכוללת. יש כרגע יותר מדי בלגן מסביב. כמו לנסות להתרשם מהמונה ליזה בלובר - לך תתרכז בה כששבעים יפנים עם מצלמות מסתירים לך.

בכל מקרה אני אוהב שעדיין יש בכלל אלבומים שהיציאה שלהם מרגישה כמו אירוע, וזה בהחלט אחד מהם.
הנה Power:

2. Robyn - Body Talk

רובין עושה פופ למגניבים, וזה עובד כי היא לא מתעסקת בלהיות מגניבה. היא מכבדת את האמנות שמאחורי כתיבת פופ טובה באמת. היא עובדת עם המפיקים הכי טובים שיש והמלודיות שלה יפות ומדבקות בפירוש הכי טוב של המילה. לשם השוואה, אם שיר של רובין נשאר איתך לכל היום כמו טעם של שוקולד, שיר של ליידי גאגא נדבק אליך כמו הרפס.
אבל מה שהכי מבדיל את רובין משאר העדר הוא הרגש. ביורק פעם אמרה בראיון ששיר פופ הוא שיר שנועד להביע רגש אחד פשוט וברור כמו "אני אוהב אותך", "אני שמח", "למה עזבת" או "תרקדו!". בזמן שהרבה מהקולגות של רובין עברו לכתוב שירים על הגבול הג'יבריש (אני מצטער לחזור לגאגא בתור דוגמה אבל.. "אלחנדרו". שלא לדבר על הזבל ש-Kesha משפריצה לכל כיוון) המילים של רובין פשוטות, נוגעות והכי חשוב - כנות.
כל זה הולך מצויין עם היכולות שלה כמבצעת מרגשת באמת. כשרובין שרה על לב שבור היא נשמעת על סוף דמעות כאילו הבחור טרק את הדלת שנייה לפני תחילת ההקלטות, כשהיא מאוהבת  הקול שלה מחבק אותך מאושר.

אחרי האלבום הבכורה האדיר שלה (לא כולל הגלגול הקודם שלה ככוכבת טין-פופ של להיט אחד בשנות ה-90), רובין החליטה לעבור לשחרר מוזיקה בדרך קצת שונה שתעזור לה לשמר בדרך טובה יותר המומנטום. בתור זמרת פופ שנסמכת בעיקר על סינגלים, צורת העבודה של אלבום - 3 שנים הפסקה - אלבום לא ממש שירתה אותה. אז את Body Talk רובין שחררה בחלקים, תוך כדי עבודה, כמין סדרה של EPים. במקום לחכות שיצטברו מספיק חומרים לאלבום חדש שלם, ברגע שהיא הקליטה מספיק שירים טובים כדי לשחרר EP היא הוציאה אותם החוצה והמשיכה לעבוד. ככה זכינו השנה לשלושה מיני אלבומים של רובין תחת השם Body Talk. החלק השלישי יצא עכשיו בתור אלבום מלא שכולל את כל השירים מתוך שני החלקים הראשונים ועוד שירים חדשים שמהווים את החלק השלישי בסדרה.

Body Talk מלא בשירים מצויינים, בין השאר Dancing On My Own ו Fembot מהחלק הראשון, Hang With Me ו You Should Know Better (שבו סנופ דוג נשמע כאילו הוא קצת משתדל בפעם הראשונה מזה עשור) מהחלק שני וגם ים ממתקים חדשים כשבראשם Call Your Girlfriend בו רובין תופסת לשם שינוי את תפקיד הבחורה החדשה במקום את זה של זאת שנשארה מאחור.
אחרי אלבום ראשון שהיה מאוד מגוון בסגנון שלו, הצליל של האלבום הזה אחיד בצורה די נדירה בז'אנר הזה. רובין מצאה את הסאונד שלה שמלא בביטים עמוקים וסינטיסייזר מקוטע שפועם ברקע בתור בס והיא דבקה בו כמו הגרסה שלה לגיטרה-בס-תופים. התוצאה היא אלבום שעובד גם כאוסף סינגלים מצוינים וגם כיחידה אחת. ככה עושים פופ.
Dancing On My Own by robyn

Call Your Girlfriend by robyn

3. Cut Copy -Take Me Over
גם Cut Copy חוזרים עם סינגל רשמי ראשון מהאלבום הבא. Take Me Over לא ממש מבשר על שינוי מהנוסחה שעבדה כל כך טוב ב In Ghost Colors הקודם. סינת'פופ אייטיזי שחייב גם הרבה לרייב של תחילת הניינטיז. הצליל קצת חם יותר, והלחן הוא פחות שיר עם בית ופזמון ויותר ג'ם ששרים מעליו, אבל בגדול לא הרבה השתנה. זה עדיין יעבוד יופי בתור פסקול כל עוד השמיים נשארים כחולים.
האלבום החדש, Zonoscope, נוחת ב 8 לפברואר.
Cut Copy - "Take Me Over" (Radio Edit) Premiere by modularpeople

4. Lykke Li - Get Some
ולסיום, ליקה לי הוציאה סינגל + קליפ ראשון מהאלבום הבא. לשיר קוראים Get Some:


השיר ממש כיפי, ודווקא לא ציפיתי ממנה ליותר מדי, אבל אלוהים הקליפ הזה איום. נראה לי שאני קצת מפחד ממנה עכשיו.

שיהיה לנו קיץ נעים...