ביקורת הופעה : מארק רונסון בגני התערוכה

"אוי, בזווית הזאת אני דומה לתום פטרובר. מטריד."

שלושה ימים זה נצח באינטרנט אז קצת מוזר לפרסם את זה כל כך מאוחר, אבל לא נורא. הטקסט לא נועד במקור לבלוג אבל בסוף הוא הגיע רק לכאן. זה לא שהבלוג הוא ברירת מחדל אבל.. טוב הפעם הוא קצת ברירת המחדל. מצטער בלוג. בכל אופן, מארק רונסון. היה כיף נורא כל עוד לא מתקטננים. הנה תראו -


כמה שירים לתוך ההופעה מארק רונסון פונה לקהל.
"מי היה בהופעה שניגנו במועדון הזאפה לפני שלוש שנים?"
קהל של אלפים שואג בתגובה.
"המקום ההוא היה כל כך קטן, אין סיכוי שכולכם הייתם שם..." הוא צוחק.

אז לא, רוב הקהל לא באמת היה בהופעה המחשמלת שרונסון נתן בזאפה ב2008 במהלך סיבוב ההופעות של אלבומו הקודם Version, אבל הם כולם שמעו את הסיפור על אחת מההופעות הטובות שנראו בארץ בשנים האחרונות, והם כולם הגיעו לגני התערוכה כדי לנסות ולהתקרב אל רף האנרגיות שהמסיבה הגדולה ההיא הציבה. רונסון לא היה צריך לעבוד קשה כדי לכבוש את הקהל הזה. הם מחכים שיבוא לכבוש אותם כבר שלוש שנים.

למרות השם שיצא לו בעיקר כמפיק על ודי ג'יי, מארק רונסון מתגלה גם כחיית במה, והחיה הזאת היא גור לברדור קופצני שרק רוצה ללקק לכם את הפנים. רונסון נהנה מכל רגע שהוא מעביר עם הקהל הישראלי האוהב, לא מעוניין ואולי גם לא יודע איך לשחק את הקשה להשגה. כמו כל די ג'יי טוב, או לפחות כל די ג'יי חתונות טוב, הוא רק רוצה לראות את כולם מאושרים עם הידיים באוויר, והוא ייתן להם את כל מה שירצו כדי להגיע לשם. גם כשאת רוב ההופעה הוא מעביר ברקע, מנגן על כל הבא ליד מאחורי דלת מסתובבת של זמרים אורחים, עדיין קשה שלא להתמקד בשר הטקס - האיש הכי מאושר על הבמה.

המהפך הסגנוני שעבר רונסון באלבומו האחרון Record Collection (שהחליף את צליל הפאנק עמוס כלי הנשיפה של האלבומים הקודמים בסאונד אייטיזי קריר יותר) הכניס את רונסון לסוג של מילכוד בהופעות חיות. האם לעבד מחדש את הלהיטים הישנים כדי שיתאימו להרכב הנוכחי, או לנסות ולשחזר אותם במדויק עם סינתיסייזרים במקום חצוצרות? רונסון הלך על קצת משניהם בהצלחה חלקית. העיבוד של Just שוחזר במדויק אבל חסר את האנרגיה של ההרכב המקורי; לעומת זאת  Oh My God שביצעה במקור לילי אלן זכה לעיבוד חדש ודרמתי על גבול המוגזם עם ביצוע נפלא של רוז אלינור דוגל, יוצאת ההרכב המקורי של הפיפטס האדירות, שהתבלטה כנוכחות הממגנטת ביותר בהרכב הנוכחי של רונסון, "הביזנס אינטרנשיונל".

סט הדי ג'יי המיותר של רונסון באמצע ההופעה הצליח לדלל את רוב המומנטום שנצבר עד אז, ושני שירי הסולו של MNDR המציקה שעלתה מייד אחר כך כמעט חיסלו אותו סופית. על ניסיונות ההחייאה היה אמון אלכס גרינוולד שהצליח להחזיר את הערב לתלם דווקא בזכות ביצוע סוחף באופן מפתיע ל- "California" שלו, שידוע יותר בשם "השיר ההוא מה-  O.C".
גם בוי ג'ורג', שמזכיר בימינו באופן מטריד את הפינגווין מ"בטמן חוזר",  הצליח לרגש עם הלהיט הגלגל"צי Sombody To Love Me ואפילו הצליח להזכיר לכל המגניבים בקהל ש- Do You Really Want To Hurt Me הוא בעצם יופי של שיר בזכות ביצוע שהצליח להפוך ליותר מעוד בדיחה נוסטלגית. באמת.

שיא נוסף היה המחווה המתבקשת לאיימי ויינהאוס שנשמרה להדרן. דייב מקייב מהזוטונס נתן את הגרסה המצויינת שלו ל- Back To Black, השיר הראשון שרונסון כתב עם האישה שהוא חייב לה במידה רבה את הקריירה. אחריו קייל פלקונר סגר את המעגל עם "ואלרי", שיר של הזוטונס שאיימי ויינהאוס כיסתה והפכה לשלה. השיר הפך במהירות לשירה עצומה בציבור. פרידה המונית הולמת מזמרת שהייתה כל כך הרבה יותר מקריקטורת הצהובונים שהפכה להיות לקראת סופה.

ההופעה הזו הייתה האחרונה של רונסון בסיבוב של  Record Collection, מה שהפך את הערב למין מסיבת סיום מרגשת גם למביט מבחוץ. בסופו של Bang Bang Bang הממכר שסגר את הערב רונסון מתעקש לחזור שוב על הפזמון רק כדי לראות עוד פעם אחת אחרונה את כל הקהל הענק הזה משתגע, מסרב לתת לרגע הזה להיגמר. יש מסיבות שכואב לנתק להן את החשמל.