ביקורת אלבום: איה כורם - לאלף את הסוסים

אז איה כורם קצת נדפקה מכל העניין הזה של רושם ראשוני.

אף אחד לא אשם, גם אצלי בראש יש מספיק אמנים שמקוטלגים בראשי פרקים על פי הדבר הראשון ששמעתי מהם, ככה זה עובד. כשלאוהבי מוזיקה יש שפע כל כך אדיר לנסות לנבור בו למי יש סבלנות לנסות להעריך מחדש את החלקים שכבר עיבדנו? אולי שיטת השיפוט המהיר היא לא בדיוק עניין חדש במיינסטרים הישראלי אבל היא לכל הפחות הקצינה בשנים האחרונות. קצת חבל שאנחנו לא מוכנים לשכוח את הרושם הזה למוזיקאים שלנו גם אחרי עשור. את חסד הזיכרון הקצר אנחנו שומרים כנראה רק לפוליטיקאים.

אז בואו נגמור עם החלק הזה ואלוהים יודע שהתכוונתי לעשות היסטוריה בתור הכותב הראשון שעוסק באיה כורם בלי להזכיר את רימון, אבל...נו, רימון. כולנו מכירים את הסיפור, האלבומים הראשונים של מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ואיה כורם יוצאים באותה תקופה (או שנה, מי באמת זוכר), מישהו טובע את המונח "חבורת רימון" ומאז כל אחד מהארבעה זוכה להתייחס לשלושת האחרים בכל ראיון שיקיים עד סוף חייו התקשורתיים ואימרו אמן. אולי (בטוח) לא הייתה הצדקה לדחוף את ארבעת אלה לאותה המשבצת רק בגלל שלמדו איזו תקופה באותו מוסד, אבל זה לא אומר שלא היו סיבות טובות הרבה יותר להכליל אותם. הכותרת "חבורת רימון" לא הייתה הוגנת. "חבורת שולחן לחמישה" תופסת את העניין הרבה יותר טוב בעיני.

הבכורות של כל הארבעה אולי נבדלו בסגנון (בערך) ובפרסונות של המבצעים, אבל כולן חלקו את אותו זיוף בסיסי. כל הארבעה מכרו שקרים מתוסרטים היטב בתחפושת של כנות רגשית. אני מאמין לגמרי שנקודת המוצא של פלס, ברמן וכורם ככותבים של כל אותם שיאי רגש בגוף ראשון הייתה החיים האמיתיים, אבל מסנן הכתיבה שלהם דילל את הכל לסצינות יפות מדי, נקיות מדי, משויפות מדי, קבורות תחת שכבה עבה של וזלין. סצינות מ"שולחן לחמישה".

לאלבום הבכורה של כורם בהחלט שמור מקום של כבוד בגל הזה וגם באלבום השני שלה, שהיה מוצלח יותר, עדיין היה לי קשה למצוא רגעים שבהם אני מאמין למילה שיוצאת לה מהפה. ובחיי שרציתי, כי אי אפשר להתווכח על כך שמדובר בבחורה סופר מוכשרת (כמובן שעוד כמה שעות אני אגלה שאפשר) ובכלל היא מהאמנים האלה שהיה בא לי לאהוב. תמיד נראה היה (ואחרי שהפכתי לקורא די קבוע בבלוג המצוין שלה אני כבר בטוח) שהיא אחלה בן אדם עם טעם טוב במוזיקה, כוונות טובות והרבה אורך נשימה. רק חיכיתי לקבל ממנה גם אלבום שאני יכול לאהוב. כאן נכנס לתמונה לאלף את הסוסים.

האלבום השלישי של איה כורם הוא בלי תחרות הדבר הכי טוב שהיא הוציאה וגם הצהרת כוונות להמשך הדרך. האלבום הראשון שהקליטה באופן עצמאי בהפקה משובחת של גיל לואיס ותומר לנצינגר (עוד נחזור לזה) הוא גם האלבום הראשון שלה שחושף בין השורות אנשים בשר ודם. ברגעי השיא (ויש לא מעט) היא מצליחה לראשונה לדייק מספיק כדי להגיע למקום שכל כותב שירים מנסה להגיע אליו - ללכוד רגע. שיר הנושא ("אני אהבתי את השיר הזה אבל היום הוא לא עושה לי כלום"), "מסיבת רווקות" ("בלילה שלפני חלמתי שאני שוכבת עם מישהו אחר"), ומסיבת רגשות האשם של "רונה אומרת" הם רק כמה דוגמאות מייצגות.

ההפקה של לואיס את לנצינגר (חזרנו לזה) באלבום הזה היא ליגה אחרת לגמרי ביחס לסאונד הסבתאי של אלבומיה הקודמים. הם דואגים לשרת כל שיר בפני עצמו בלי לדאוג יותר מדי לסאונד אחיד לאלבום כולו ובכל זאת, זה עובד. הFאנק לייט המגניב של "הנה שוב", האלקטרוניקה העדינה של "סיני, ניו יורק", והברקת העיבוד שמפגישה את "צלצולי פעמונים" האלמותי של אהובה עוזרי עם Zero 7 - הכל רק תורם בסופו של דבר לבנייה של יצירה מגוונת יותר. משהו שם מזכיר לי קצת את העבודה של ג'ון בריון על האלבום השני של פיונה אפל (אלף אלפי הבדלות וכל זה), ובכל מה שקשור להפקה איזכור לבריון הוא אולי המחמאה הכי גבוהה שאני יכול לתת. גם בהפקת השירה יוצא מכורם משהו קצת פחות עגול, אולי שביר.

זה עדיין רק אלבום מוצלח, לא מושלם. חלק מהשירים לא חזקים מספיק, או סתם חוזרים לאותן מחלות ילדות ("מתי תבואי" הקלישאי ו"שקר" שלצערי ממוקם כשיר השני באלבום), אבל נראה שאיה כורם היא אמן לטווח ארוך ועם לאלף את הסוסים אני יכול לומר לראשונה שאני סקרן באמת לשמוע מה יהיה הצעד הבא שלה.