יש איזה עניין בעייתי עם המוזיקה של שנות ה-50. דווקא העשור שבו נולד הרוק'נ'רול ואיתו תרבות מוזיקלית שאיתה גם המאזין הממוצע בימינו יכול להזדהות (הילדים לוקחים את המושכות והופכים שירים פשוטים ומקפיצים עם מסר חתרני שמסמלים את כל מה שההורים שלהם שונאים ללהיט), הוא גם עשור קצת לא נגיש. לפחות עבורי.
אולי זה עניין של משקל תרבותי. אחרי שנים של תרבות פופ בטלוויזיה ובקולנוע קצת קשה לשמוע שיר רוקבילי ולהתרכז במוזיקה בלי להיסחף בכל המסביב. "דו וופ" אחד ואני כבר רואה קדילקים תכולים ומבריקים, מלצרית על גלגיליות בדרייב אין (יש מצב שאני חושב על הפלינסטונז כרגע), ילדים לבנים שמתגנבים למועדונים כדי לספוג עוד קצת קצב שחור ועוד שלל מטענים טלוויזיוניים שהצטברו בי עם הזמן.
כל שיר נשמע כמו חלק מפסקול של איזה סרט וזה נחמד, אבל זה גם עוצר אותי מלהתחבר לגמרי ולתת לשיר להפוך לפסקול של הרגע הזה בחיים שלי. הוא נשאר הצצה לחיים של מישהו אחר.
אני לא יודע למה אני לא מקבל את ההרגשה הזאת עם סגנונות אחרים. אלה פיצג'ראלד שרה לי כאן ועכשיו, שופן שובר לי את הלב גם אחרי 150 שנה בקבר, אבל רוק'נ'רול מוקדם תמיד מרגיש מאוד מחובר לזמן ומקום. בגלל זה השירים שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת הם אלה שבכל זאת מצליחים לגרום לי להתנתק. השירים הפחות טחונים שמגיעים ממבצעים או כותבים שיש בהם משהו קצת חריג. הנה חמישה מהם.
אסקריטה (או אסקיו רידר ג'וניור בקיצור) נשמע כמו גירסה מוקדמת וקצת פחות משוגעת לליטל ריצ'ארד, וגם נראה ככה. השיר הזה הוא ההגדרה המדויקת ל R'n'B - שיר בלוז מובטלים, שמגובה בקצב חדש - מסיבה בכיכר המיואשים.
אם כבר דיברנו על המשוגע הנה אחד מהממתקים שלו. בכל מה שקשור לכתיבה, ריצ'ארד הוא יותר מחלוץ רוק'נ'רול הוא גם אב רוחני ללא מעט ראפרים. הבחירה שלו במילים שלפני הכל יושבות טוב על הקצב ומכילות את ההברות הנכונות היא כולה היפ הופ. ההבדל היחיד הוא שראפר היום לא צריך לחשוב על כל כך הרבה דרכים עקיפות לומר שהוא רוצה לזיין.
קצת כמו בפופ המזרחי כשמקשיבים לסגנון שיחסית כבול מאוד לתבניות מוזיקליות מסוימות (במקרה זה, הבלוז) האמנות האמיתית היא אמנות הביצוע. Screamin' Jay הוא חתיכת מבצע. בכל שיר שהוא הקליט הוא נשמע כאילו יש לו רק דבר אחד בראש - "אתה תזכור את הקול שלי". חלק מהשירים שלו קצת מוגזמים בשבילי, אבל ב-Person To Person הכל מתחבר. מותר לך להישמע כאילו אתה מתנדנד על הקצה כשאתה מתחנן לאישה שלך שתחזור הביתה.
והנה עוד אחד למחלקת פרידות כואבות. העיבוד והשירה המתוקים של אורביסון מכסים עצב גדול. אורביסון כל כך שבור לב שהוא מתפרק פתאום בפני איזה ילד שמחלק עיתונים בשכונה. הבחורה שלו אולי לא חוזרת, אבל לפחות זה מרגיש טוב להוציא הכל החוצה.
אני יודע שהתעלמתי ברשימה הזאת מהרבה מהזמרים המוכרים יותר, אבל אני לא באמת יכול להתעלם מצ'אק ברי. יש גבול.
אין אמן אחד שהמציא את הרוק'נ'רול, אבל בכל זאת, באוזניים שלי צ'אק הוא המקור. שיר אדיר שהוביל לתביעה משפטית נגד פוחז צעיר בשם ג'ון לנון שהרים ממנו משפט והכניס אותו לאיזה שיר של הלהקה שלו. אתם כבר תשמעו.
רשומות
5 תגובות:
איזו חמישיה נהדרת! תבורך.
אני מת על המדור הזה.
כמו עם החמישיות של הבלוגראס והקלאסית גם היום החכמתי
איזה כיף לשמוע (לקרוא?), תודה.
אגב הגיטריסט שליווה את Little Richard לאורך תקופה לא מבוטלת היה זב חוטם מוכשר בשם James Marshall Hendrix ולאחר שזה האחרון פצח בקריירת סולו משלו והוסיף את ה"צרחות" הגיטרסטיות לז'רגון של כל גיטריסט מתחיל עם פדל דיסטורשן, אי אפשר להתעלם מהדמיון בין אותו פיצ' גבוה של הגיטרה לזה של מיתרי קולו של האב הרוחני. כך שבפועל ובעקיפין, ליטל ריצ'ארד תרם רבות לא רק להיפ הופ אלא גם לרוק הפסיכדלי על שלל ענפיו.
יופי יופי!!! אחלה שירים
הוסף רשומת תגובה