שיר חדש של Fleet Foxes להורדה

אמרתי גשם של שירים יפים או לא אמרתי?
Fleet Foxes מוציאים במאי אלבום חדש בשם Helplessness Blues והנה שיר הנושא שלו לשמיעה והורדה:

אז מסתבר שהשועלים לא שינו שום דבר בסגנון שלהם מאז הפעם האחרונה שנפגשנו -הקול של רובין פקנולד ממגנט כמו תמיד (זה עדיין אחד מהדברים הכי יפים ששמעתי בשנה שעברה) והסאונד נשאר חם ועשיר (פיל אק חזר להפיק גם את האלבום השני).

בקיצור נראה שהם המשיכו לעשות את המוזיקה היפה והמחבקת שלהם בלי ממש להתקדם לשום מקום ומבחינתי זה פשוט תענוג.

I was raised up believin'

I was somehow unique

Like a snowflake distinct among snowflakes

Unique in each way you can see.

And now after some thinkin'

I'd say i'd rather be

A functioning cog in some great machinery

Servin' some thing beyond me

But i don't i don't know what that will be.

I'll get back to you someday

Soon you will see.

What's my name what's my station

Oh just tell me what i should do

I don't need to be kind to the armies of night

That would do such injustice to you.

Or bow down and be grateful

And say "sure take all that you see"

To the men who move only in depleted halls

And determine my future for me.

And i don't i don't know who to believe

I'll get back to you someday

Soon you will see.

If i know only one thing

Is that everything that i see

Of the world outside is full of such wonder

That often i barely can speak

Yeah i'm tongue tied and dizzy

And i can't keep it to myself

What good is it to sing helplessness blues?

Why should i wait for anyone else?

And i know i know you keep me on the shelf

I'll come back to you someday

Soon myself.

If i had an orchard

I'd work 'till i'm raw.

If i had an orchard

I'd work 'till i'm sore.

And you would wait table 'till you ran the store.

Oh oh ohh.

If i had an orchard i'd work 'till i'm sore.

האזנה מלאה: Bright Eyes - The People's Key

האלבום החדש של Bright Eyes (והאחרון שקונור אוברסט מוציא תחת השם הזה לטענתו) ניתן האזנה מלאה דרך NPR.
האמריקנה של האלבומים הקודמים מפנה את מקומה עבור סאונד עדכני יותר, וכשאני אומר "עדכני" אני מתכוון לאיך שאוברסט חושב שנשמע שיר עדכני (רוק פופ די סטנדרטי עם קצת דיסטורשן וסינטיסייזרים). בהאזנה ראשונה זה קצת משונה כי סגנון הכתיבה של אוברסט לא ממש השתנה והסאונד הזה לא מתיישב לי בטבעיות עם השירים שלו. מצד שני, ככה הרגשתי גם בהאזנה ראשונה לניסיון של ה Decemberists ליצור אלבום אמריקנה עם החדש שלהם ועכשיו שהתרגלתי אני חושב שהוא פשוט מצוין.
מה אתם אומרים?

שירים חדשים ויפים

ברור שכל שבוע יוצאת המון מוזיקה חדשה לאוויר האינטרנט אבל כנראה שלא תמיד יש לי כוח להקשיב, כי השבוע האחרון הרגיש כאילו נופל עלי גשם של שירים יפים משום מקום (אני ודימויים זה כמו... אני ודימויים).

הנה כמה דברים מוצלחים מהשבוע שעבר:

1. My Brightest Diamond  המופלאה התארחה בתכנית Studio 360 של WNYC וביצעה שיר חדש ותזמורתי בשם We Added It Up. אני לא משתמש במילה מקסים בדרך כלל, אבל השיר הזה מקסים.

די תמשיך

חמישייה : מוזיקה קלאסית לאנשים שלא אוהבים מוזיקה קלאסית

רוב האנשים לא שומעים מוזיקה קלאסית וזה לא נורא מפתיע. מוזיקה נשארה סוג האמנות הפופולרי והרלוונטי ביותר (מכמה שירים אתם נהנים ביום? ומכמה ציורי שמן?) והגיוני שהמאזין הממוצע יצרוך בעיקר אמנות עכשווית לפני שיתפנה לאמנות ממאות קודמות. העניין קצת מוזר יותר כשמבינים שגם רוב חובבי המוזיקה לא שומעים מוזיקה קלאסית. כלומר, גם אנשים שמחפשים אקטיבית עולמות חדשים שאפשר לצלול לתוכם, שמעוניינים לאתגר את האוזן שלהם, שנרתעים מהקל לעיכול, גם הם שומעים רק מוזיקה שנוצרה בטווח של כ-50 שנים אחורה תוך דילוג אלגנטי מעל 500 השנים העשירות שלפניהן. זה לא שכולם חייבים לשמוע הכל, אבל עם קלות הגישה המטורפת שלנו לכל תו שנכתב במאות אחרונות היית מצפה לאיזה גל של פופולריות חדשה למוזיקה הקלאסית לפחות בקרב קהל הגיקים המוזיקליים, והגל הזה לא ממש הגיע.

הבעיה כאן היא בעיקר תדמיתית. קודם כל,יש את התחושה הזאת שאני עדיין לפעמים מקבל כשאני מנסה לקרוא שירה לדוגמה - התחושה שצריך כל מיני כלים כדי "להבין" את זה, שאי אפשר סתם להקשיב ולקבוע מה אני אוהב ומה לא כי אני לא מבין בזה מספיק. מעבר לזה, עצם השימוש במונח "מוזיקה קלאסית" כדי לתאר מגוון כזה של מוזיקה כאילו מדובר בז'אנר אחד הוא די דבילי. זה גורם למאזין האקראי להחליט אם מוזיקה קלאסית מושכת אותו כשהוא מתבסס על שניים וחצי להיטים לא בהכרח מעניינים. זה קצת כמו לתת למישהו לשמוע את המקרנה כדי לקבוע אם כל העניין הזה של "מוזיקה פופולרית" הוא בשבילו.

וגם אם עברנו את המשוכה הזאת והתחלנו לנסות עוד כמה דברים חוץ מהחמישית של בטהובן או "ארבע העונות", אנחנו מגלים שאנחנו חייבים לשנות לגמרי את הצורה שבה אנחנו מקשיבים כדי לא לאבד פוקוס ולמי יש כוח לזה. בתור מאזין שרגיל כל כך לסיפוקים המיידיים ולשיאי הרגש שבשירי פופ, אני צריך לעשות איזה סוויצ' בראש לפני שאני שומע משהו של מלחין כמו דביסי, מישהו שמנסה לייצר אווירה או צבע מסוים ולאו דווקא לבנות דרמה.
אבל ברגע שמפקסים את האוזן קטע שנשמע קודם רדום נשמע פתאום מסעיר (בחיי, מסעיר). בחדר השינה שלי תלוי שעון מחוגים שלא עושה שום רעש מיוחד. אבל באמצע הלילה, אם האוזן במקרה מתמקדת עליו, פתאום כל תקתוק שלו נשמע כמו פטיש בקיר. כדי לא לתת למוזיקה קלאסית להתפייד לרקע, נדרשת איזו התמקדות דומה גם מהאוזן הפופית שלנו.

אז הנה חמישה קטעים שנגישים בעיני גם לילדי אינדי שעוד לא יצא להם להתחבר למוזיקה קלאסית עד היום. לא כולם "להיטים" מהשורה הראשונה, אבל יש בהם את כל מה שמשמח אותי במוזיקה עכשווית - יש להם אחלה הוק (רק שעכשיו קוראים לו מוטיב), המון משחקי דינמיקה ורגש סוחף. כל אחד מהם יכול להיות נקודת קפיצה לעולם שלם.
אה ובסוף תהיה תמונה של הינשוף החמוד בעולם, אז שווה להישאר.

די תמשיך

מיקסטייפ : היפ הופ צהריים

האזנה מלאה: The Go Team - Rolling Blackouts

יש לי מבקר קטן בראש שמנסה ליילל עד כמה שהאלבום החדש של The Go Team הוא הכל חוץ מחדש, ושהסאונד שלהם שלא ממש השתנה מאז אלבום הבכורה ההוא שהעיף לכולם את הראש ב-2004 כבר נשמע די מיושן. למזלי יש לי שם גם מישהו שעושה לו וודג'י, נועל אותו בחוץ וחוזר לרקוד.
Rolling Blackouts, האלבום החדש של The Go Team, נשמע כמו חיוך מטופש מאוזן לאוזן (ממש כמו שני האלבומים הקודמים שלהם) ואפשר לשמוע את כולו כאן -

חובת הורדה : Justified

אני ממש אוהב מערבונים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון שראיתי את הטוב הרע והמכוער כמה פעמים כשהייתי קטן. אני מתכוון לדבר האמיתי. שיין, בלתי נסלח, The Searchers, The Wild Bunch, כל המיתולוגיה הזאת של האקדוחן הבודד. מדהים כמה תוכן וכוח אפשר ליצוק לתוך העולם הבסיסי הזה.
Justified שאם יש לכם הוט (למה יש לכם הוט?) אתם יכולים לתפוס אותה בימי ראשון בערוץ 3 תחת השם "צדק פרטי",  היא מערבון מודרני שבמרכזו עומד ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט), מרשל אמריקאי שנאלץ לחזור לעיירה הדרומית בה גדל אחרי שהסתבך בתקרית של ירי לא בהכרח מוצדק בפושע במיאמי. הסצינה הזאת, שגם פותחת את הסדרה, מציגה את גיבנס בתור אקדוחן קלאסי שתקוע בעידן הלא נכון - הוא מתיישב מול רוצח שיושב בנחת במסעדה של מלון על החוף, בטוח בידיעה שהוא מוגן מאחורי שלל הבירוקרטיה המשפטית של ימינו, ומודיע לו ברוגע שיש לו שתי דקות לעזוב את העיר ולא לחזור או שהוא יורה בו במקום. בגדול זה בדיוק מה שקורה. השאלה שתמיד מרחפת מעל הדמות הזו היא האם גיבנס הוא איש חוק שמאמין בצדק מהסגנון הישן, או שהוא פשוט מחפש סיבה ללחוץ על ההדק.

די תמשיך