בואו נתחיל מזה - אם עוד לא הקשבתם ל- Bad As Me החדש של תום וייטס, קפצו דחוף ל-NPR ותיהנו מהיצירה השלמה הטובה ביותר שלו מאז Mule Variations. יושב בול על ריח האבק הרטוב של היום הזה.
למי שמעוניין להאריך את הסיבוב על העגלה המקרטעת, הנה שיר בונוס בשם "After You Die". עוד מתנה אחת מטרידה מהמפלצת שמתחת למיטה שלי.
המעצבת אולימפיה לה-טאן הוציאה ליין של תיקי יד מקסימים (אם יש משהו שאני מבין בו זה תיקי יד) שמעוצבים כמו ספרים עם עטיפות לבד ונועדו לבחורות שרוצות להיות נטלי פורמן. לקידום העניין, היא גייסה את ספייק ג'ונז וסיימון קאהן כדי ליצור סרטון אניציה מקסים לא פחות.
זה נראה ככה:
את הקול הנשי (ואת השיר האדיר בכתוביות) מספקת הזמרת/שחקנית הצרפתייה סוקו (Soko), שגם עומדת להוציא אלבום בכורה בשם I Thought I Was An Alien עוד שבוע. אז זאת הזדמנות טובה להקשיב שוב לשיר היפה והסתווי הזה מתוכו:
זהו. עכשיו נראה אתכם לא מתחילים את היום הזה עם חיוך.
אחרי שלא בדיוק נפלתי מהסנונית הראשונה מה-EP הזה (Falls Creek Boys Choir, שיתוף הפעולה הדי משמים עם בון איבר) מסתבר שוב כמה הקשר נכון יכול לשנות את התמונה - השיר הזה יושב כאן בול. Enough Thunder הוא 25 דקות של מוזיקה שמימית. מרווחת כמו האנגר מטוסים, אינטימית כמו נר נשמה. בלייק ממשיך לגלות את כל האפשרויות שטמונות בשילוב הייחודי שמצא בין בלדות סול פסנתר לבין אלקטרוניקה שמפלרטטת עם דאבסטפ. אף אחד אחר לא נשמע ככה וזה תיאור די נדיר למוזיקאי בשנות ה-2000.
בלב ה-EP יושב קאבר יפיפה ל-A Case Of You של ג'וני מיטשל, אבל השיא הוא Enough Thunder הסוגר. עם לא יותר מהקול המסתלסל של בלייק וליין פסנתר פשוט השיר הזה נשמע כמו דמו. כאילו אנחנו זוכים לראות פעם אחת את השרטוט הבסיסי ליצירה שלו לפני שהוא מתחיל לטשטש את קווי המתאר ולפזר כתמי צבע באולפן. רגע אחד מדויק מאמן שבדרך כלל לא מאפשר למוזיקה שלו להיכנס לפוקוס.
הרגע הבנתי שלא הקשבתי לאלבום של פינק פלויד לפחות חמש שנים. מוזר.
אני זוכר תקופות שבהם להקשיב לפינק פלויד היה מין פולחן דתי. חושך מוחלט, ראש מסודר, פול ווליום. החיפוש המתמשך אחרי משמעות חבויה בכל צליל של Atom Heart Mother, הצלילה העמוקה לתוך החצי השני של אומהגומה, ההתמכרות הבלתי נמנעת ל Dark Side Of The Moon ולבסוף הבחירה ב-Animals כפייבוריט כי כבר אז אתה כל כך מפחד ללכת עם העדר. העליתי ללהקה הזאת קורבן חלק נכבד מהנעורים שלי ואם אתם שואלים אותי זה הרבה יותר שווה מסתם עז.
אולי זה היה רק אפקט פלסיבו מוזיקלי. תחליט שאיזו להקה מייצרת את החוויה העמוקה ביותר, זאת ששום דבר לא משתווה לה, ומהר מאוד תתחיל להרגיש את זה (מישהו אמר רדיוהד?). אני החלטתי שפינק פלויד הם התרופה, ולא ממש עניין אותי למה היא עובדת.
ועכשיו רק המחשבה לשרוד את 24 הדקות של Atom Heart Mother נראית לי כמו משימה שחורגת בהרבה מגבולות הסבלנות שלי. אולי אם אני אתזמן את זה נכון עם איזה סשן שטיפת כלים אינטנסיבי. אני מגיע לדקה השמינית והמרטאו הפנימי כבר מכריז I'm getting too old for this shit. קטעים של יותר מעשר דקות לא נועדו לאנשים שמכונת הכביסה שלהם עומדת לצפצף תוך חמש. הייתי אומר שהרוק המתקדם שייך (בגדול) לצעירים, אבל הקטע המטריד הוא שגם הם קצת עסוקים כרגע.
אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות.
לכן היה כל כך משמח לראות את המחווה הגדולה לפינק פלויד בשבוע שעבר אצל ג'ימי פאלון. אפרופו לכלום התוכנית הרימה שבוע שלם של ראיונות וביצועים מיוחדים. סתם כי הם להקה ענקית (אני נאיבי, ראו תגובה ראשונה). היה ביצוע של השינס ל- Breath, ראיון עם פלויד מייסון, רוג'ר ווטרס עשה את In The Flesh עם ליווי של הפו פייטרס, MGMT עשו את Lucifer Sam, זמר הקאנטרי דירקס בנטלי עשה גרסה מעולה של Wish You Were Here ופרל ג'ם ביצעו את Mother. פשוט אליפות.
ואם כל זה נשמע לכם טוב (זה נשמע לכם טוב), הנה כל הקטעים האלה בזכות NBC וAudioperv:
הנה אתה כבר בן שנה ומתחיל להסתדר כמו ילד גדול.
אבא כבר לא צריך להילחם כדי שתופיע בגוגל ואתה מארח יפה המון אנשים אדירים ומצחיקים שאפילו שולחים לך כל מיני דברים מעניינים לראות ולשמוע. הרבה יותר אנשים משאבא ציפה. בא לו לתת לכל אחד מהם חיבוק על גבול הארוך מדי, אבל זה יהיה קצת לא פרקטי וכן קצת קריפי.
אני יודע שבחודשים הראשונים הייתי נותן לך יותר תשומת לב והיינו מדברים גם על טלוויזיה, מעדכנים פלייליסטים כל יום או סתם יושבים עד אמצע הלילה רק כדי לצחוק על פרק של הבורר.
אני מודה שגם בשנה הקרובה יהיה לי קשה לפנות לנו הרבה זמן איכות. בזכותך אבא הולך לקשקש על מוזיקה בעוד מקומות, אפילו כאלה שמשתמשים במשהו שנקרא "נייר" (אל תשאל). אבא גם עומד להפוך עוד מעט לאבא מסוג אחר לגמרי. אל תדאג, אני אוהב את שניכם בצורה מאוד שונה. היא תהיה יצור חי ונושם, אתה לא תחרבן עלי.
אבל למרות כל אלה אני מבטיח להמשיך לטפל בך הכי טוב שאני יכול. אתה חלקת האינטרנט הקטנה שלי ואני גאה בך מאוד.
מזל טוב ועד 120 מגה לשנייה.
אוהב, אבא.
אני משחק אותה כאילו זה סתם אוסף ישן אבל האמת היא שהכנתי אותו במיוחד בשבילה. החדר שלה קצת מוזר. יש המון בקבוקים בחדרים של בנות, כאילו היא עושה כאן ניסויים. אמן שהיא תעשה בי ניסויים. היא צוחקת על המוזיקה שלי. אולי כי כל כך ברור שאני מנסה לייצר אווירה של מזמוזים או אולי כי אני מנסה לעשות את זה עם שירים של פרל ג'ם אצל בחורה עם פוסטר של בויז2מן על הקיר. אם אני לא עושה משהו עכשיו אני יוצא מפה ידיד.
נראה לי שהכנסתי אותו לאוסף בטעות אבל את הקלידים של Tongue היא דווקא ממש אוהבת. האוויר בחדר מסתדר מחדש ומסתבר ששפתיים של בנות זה פאקינג מעולה.
השיר נגמר ופורטיס מתחיל לשיר בסליזיות "בואי ותני לי חזק את היד...". הקסם נשבר. הייתי צריך להביא עוד REM.
It's The End Of The World As We Know It
"איך יש לך פה כל כך הרבה דיסקים וכולם חרא?"
יש לנו מסדר עוד שעה ובא לו מוזיקת רקע לספונג'ה. יש לו כאן רק דיסק אחד עם "Who Let The Dogs Out" שהוא אוהב לשים כשכולם מתארגנים לצאת הביתה.
אני מנסה ללכת על המכנה המשותף של מוזיקה שחורה ושם את מוס דף.
"תעיף, תעיף את זה. יש לך טופאק?" אין לי טופאק. וכנראה שגם פיונה אפל זה לא רעיון משהו.
יש לי צ'אנס אחרון לפני שהוא מעביר לרדיו. אני שם את Document ומתחיל מהלהיט, לא יודע שזה הולך להיות המנון הספונג'ה הרשמי שלנו לחצי שנה הקרובה.
I'll Take The Rain
שלוש שעות אחרי ששמעתי שהוא הלך ואני עדיין לא מרגיש כלום. מחליף למדי א' וכלום. מתקשר לאמא וכלום. מחכה בתחנה וכלום. אני די בטוח שאמורים להרגיש משהו ברגעים כאלה. משהו בי מקולקל.
את הדיסקמן אני מפעיל באוטומט, זה מה שהידיים שלי עושות כשאני מתיישב באוטובוס. הוא מהמתוחכמים האלה שזוכרים איפה עצרת וממשיכים מאותה הנקודה. זה השיר הצ'יזי מהחדש של REM. סתם אלבום, המבקרים כבר הסבירו לי שהוא גרוע.
הבית הראשון מכאיב. פיזית. זה כמו אלכוהול על פצע. הקול של מייקל סטייפ לא חודר דרך הציניות, הוא מתעלם ממנה. הפזמון חונק אותי. אין סיכוי שאני בוכה באמצע האוטובוס הזה. אין סיכוי. הכינורות עולים. אני נכנע וקובר את הראש בתיק.
Sweetness Follows
איזה יופי. איך יכול להיות שאנשים גרים פה? המקום נראה כמו גלויה. הם מבינים שהם גרים בגלויה?
קיבלנו אחלה חלקה לקמפינג ויש איזה מיליון דברים לעשות לפני שהשמש תרד - עוד לא התחלנו אפילו לנפח את המזרון מפונקים שלנו, שלא לדבר על ארוחת ערב. כולם מתחילים להזיז עניינים אבל אני מזהה הזדמנות. "עשר דקות אני חוזר" אני מפטיר וחומק לחוף, מתעלם מהפרצופים העקומים.
יש לי הרגשה מאוד מסויימת ולא נראה לי שהיא תחזור לעיתים קרובות. החופש הזה, המקום הזה, החברים האלה, הבחורה הזאת. זה לא יחזור. אז אני לוקח כמה דקות לבד על החוף ושומע את השיר שאני חייב לשמוע עכשיו. מחזיק חזק את הרגע, מחדד אותו, חורט בזיכרון.
אני קם, מנער את החול, והולך לחתוך סלט.
תכירו את בן אקר ובן בלקר (בחיי), זוג תסריטאים שנמאס להם לנסות למכור פיילוטים לרשתות הגדולות בתקווה לעבודה קבועה והחליטו לעשות מעשה. הם התחילו לכתוב מופע שבועי בלוס אנג'לס בשם The Thrilling Adventure Hour. המופע הוא פרודיה על תסכיתי הרדיו האמריקאים של שנות ה-40' (כולל אפילו חסויות של מותג הסיגריות הדמיוני 'פטריוט') שבנוי מכמה סדרות רצות של מערכונים אותם מבצעת חבורת שחקנים וקומיקאים משובחת במיוחד (לאקר ובלקר יש הרבה חברים). יש את הסופר הירו הכל אמריקאי Captain Laserbeam, המרשל הראשון על המאדים ספארקס נוואדה (שזוכה בקרוב לסדרת אנימציה), החייל ג'פרסון ריד ומלחמתו ברייך השלישי ועוד רבים וטובים. מומלצת במיוחד הפינה Beyond Belief בכיכובם ההיסטרי של פול אף טומפקינס ופג'ט ברוסטר (שאולי תזכרו אותה בתור ההיא מ'חברים'). מופע המערכונים האדיר הזה צבר עם הזמן תאוצה וקהל ונאמן (הוא רץ מ-2005) ועכשיו אפשר כבר למצוא שם לעתים קרובות שחקנים מוכרים יותר בתפקידי אורח.
המופע גם משוחרר לעולם כפודקאסט - אפשר לחפש באייטונס, או הכי פשוט - כל הפרקים זורמים בסאונדקלאוד.
הנה לדוגמה אחד מהקטעים של Beyond Belief -
ואקר ובלקר? הם כבר מפתחים שתי סדרות אנימציה לרשת פוקס - הרשתות באו אליהם. מה שמלמד שאנשים מוכשרים לא צריכים לחכות לאישור או תקציב מאף אחד. עדיף לקום ולעשות.
אמרי הוא זה שמכיר את הלהקה הניו זילנדית הזאת החדשה (והם נשמעים כמו דבנדרה בנהארט פוגש את אתניקס), הוריד את העונה השנייה של התכנית הזאת שעולה עוד חודש בארה"ב וכבר קצת עבר לו מהבמאי ההוא היפני כי הוא די התמסחר, וכי אתה התחלת להתלהב ממנו.
במילים אחרות אמרי הוא גיק תרבות בלתי נסבל, ואין סיבה מאוד טובה לקרוא את הדעות שלו.
במיוחד כשהוא כותב על עצמו בגוף שלישי.
רשומות
