בואו נדבר רגע על איכות.
אני פותח רדיו ומקשיב לכמה מהאמנים הכי מצליחים בישראל ומתמלא תסכול. אני יודע שהרוב המוחלט של השירים האלה הוא זבל, אני יודע שדודו אהרון לא עושה מוזיקה טובה אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום.
ולא רק כי אסור לפתוח פה מחשש שהמון אנשים (טוב, אולי לא פה. חסר תרבות זה לא מאקו) יקראו שתי מילים מהכותרות (משהו בקשר לדודו אהרון) וכבר ידאגו להסביר לי כמה אני גזען (לא), אליטיסט (יש מצב) תל אביבי (שום סיכוי) ושלא יעזור לי כלום, הקהל בחר. וכמובן שצריך להוסיף שלל הסתייגויות על איך שאני לא מדבר רק על מוזיקה מזרחית אלא על מגוון שלם של זבל, בין השאר גם אותו פופ טורקי מיובא באריזות למיקרו שמוכרים בערוץ 24.
כל זה יהיה מציק, אבל הדיכאון האמיתי כאן הוא שאין לי מה להגיד מלכתחילה כי אין דבר כזה מוזיקה טובה.
כולנו הסכמנו באיזה שלב ש"יופי" ו"טוב" הם סובייקטיביים בכל מה שקשור לאמנות. לא בטוח אם זה מוצדק אבל זה המצב.
אז אם אלה הכללים, מה זאת מוזיקה "טובה"? מה הקריטריון?
תחכום מוזיקלי? ממש לא. הרגע מחקתם את כל אסתטיקת הפאנק.
כוח הישארות לאורך זמן? גם לא. יש מספיק אוצרות נפלאים מהעבר שלא זכו וכנראה שכבר לא יזכו בהכרה רחבה.
הכוונות שמאחורי היצירה (כסף או תשוקה לאמנות)? רוק אנד רול הוא כולו חלום אחד גדול על סקס, כסף ותהילה. אה וגם הקפלה הסיסטינית היא עבודה בהזמנה אז בואו לא ניתמם.
אהדה של מבקרים/מביני עניין? סתם ניסחנו מחדש את אותה השאלה בתור "מה זה מבין עניין?".
נשארנו עם הדבר המדיד היחידי במוזיקה - פופולריות. מכירות, הורדות, צפיות, הופעות.
המוזיקה הטובה ביותר היא המוזיקה הפופולרית ביותר. קוראים לזה דמוקרטיה והיא מבאסת.
דודו אהרון עושה את המוזיקה הטובה בישראל ומקדונלדס אחראים לארוחה הטובה באמריקה. זה מה יש ואין מה לעשות, אם אתם לא מאמינים לי תשאלו את מאיר אריאל.
 |
| דודו אהרון. רוצים להגדיל בשקל תשעים? |
אני מופתע לגלות שבעצם תמיד ידעתי איך מרגיש אדם מאמין - אני לא יכול להוכיח שקרן פלס פחות מוצלחת מעינב ג'קסון כהן, אני פשוט יודע את זה. אמונה.
התסכול גדול יותר כשאתה יודע שרוב האנשים שקובעים מה מושמע חולקים איתך את אותה האמונה אך בוחרים לקדם שלל טראש שלא הם ולא אתה הייתם שומעים בבית.
מצד שני, מה האופציה האחרת? חינוך הקהל? לא יזיק, אבל אני חושב שזה כבר קיים פחות או יותר. חלק מהשידורים ברדיו מוקדשים גם לתכנים פחות פופולריים. הם אולי לא מושמעים בשעות השיא, אבל זאת תהיה התנשאות מדרגה ראשונה על הקהל להשמיע כל היום אך ורק תכנים שהעורך המוזיקלי החליט שאתם צריכים לאהוב. הסיבה היחידה שזה נשמע לכם כמו רעיון נחמד היא כי רוב הסיכויים שהטעם של העורך הזה דומה במקרה לשלכם. גם לניסיונות האלה להרחבת אופקים יש מקום, אבל המקום הזה הוא עדיין השוליים. אולי השוליים צריכים קצת להתרחב, אבל אין טעם לבקש שיהפכו למרכז.
אתם מוזמנים להשתלט על גלגל"צ ולטחון את הסינגל של יהוא ירון כל היום וכל הלילה אבל כל מה שהשגתם זה נתק עם הקהל שיעבור לצרוך את המוזיקה שהוא באמת רוצה בדרך אחרת (כמו שאנחנו עשינו), ממש כמו פעם בשוק הקסטות. אתם יכולים לדמיין שברגע שתתחילו להשמיע רק איכות פתאום כולם "יקלטו" את זה ויראו את האור, אבל האמת היא שאתם סתם תציקו להם בעין עם פנס.
הפתרון האמיתי היחיד לכל הבאסה הזאת הוא להבין שאין מה לפתור. רוב האנשים לא אוהבים את מה שאני אוהב וזה בסדר. השיר האהוב עלי לא יהפוך לקלסיקה כל ישראלית, המועמד האהוב עלי לא ינצח בכוכב נולד ורוב האנשים לא יבינו את הרפרנס המתחכם על הטי שירט שלי. בקיצור אני חלק ממיעוט. אז מה?
הדבר היחידי שצריך ויכול להשתנות הוא הפנטזיות שלי על אלבומי פלטינה לאיתמר רוטשילד, והופעות בנוקיה של כל החתיכים אצלי. יש לנו נישה קטנה וחביבה מלאה באמנים מוכשרים וקהל שיותר נכון לקרוא לו קהילה וזה מעולה. היא עוד תגדל ותתרחב ותזכה לכמה ניצחונות רגעיים אבל היא לעולם לא תהפוך לקונצנזוס. מה שהיא כן תעשה זה תבנה תרבות שוליים נועזת ומעניינת שעם הזמן תפרה את המיינסטרים באלף דרכים קטנות, והיא תחכה שם לקלוט את כל מי שמאס במקדונלדס ורוצה לטעום משהו אחר.
אני כבר לא ממש מצפה מהאמנים שאני אוהב לתפוס את השלטון. דווקא הרבה יותר כיף להיות חלק מאופוזיציה לוחמת.
רשומות
13 תגובות:
ברור שיש מוזיקה טובה ופחות טובה. זה ההבדל בין לעשות אהבה עם מישהו לבין לעשות רק סקס. בראשון יש זרם חזק של תשוקה ורגש ששוטף את כולך ומשנה אותך. בשני החווייה מצומצמת גם אם היא לפעמים מספקת.
אמנות טובה היא אמנות שגורמת לך לרצות להשתפר - לא חשוב במה - כי אתה יודע שמי שיצר אותה ירק דם כדי לשים בה את תמצית נשמתו. וזה מעורר הערכה וקנאה ואהבה.
דודו אהרון, עם כל הכבוד (ואין כבוד) לא מגרד את הקצה של ההגדרה הזאת. שיבושם לכל מי שאוהב אותו. אני לא סובלת אותו. (ואני לא גזענית ולא אשכנזית)
בהחלט, רק בעיה אחת -
יש המון אנשים (רובם בעצם) ששומעים את דודו יקירנו ומרגישים זרם אמיתי לגמרי של תשוקה ורגש ואנחנו לא יכולים להגיד להם שיש בזה משהו לא בסדר.
נכון,זה מתסכל שזבלה זוכה להערכה מצד הקהל ולך תסביר שזה זבלה...אבל הרבה יותר מתסכל זה לראות זבלה זוכה להערכה יתרה מצד המבקרים.
(החדש והבינוני של קניה ווסט 10 עגול? בא לי לצעוק)
כל כך עצוב ונכון. אבל פופלאריות היא בטח לא מדיד לאיכות מוזיקה ובטח שלא גלגלצ. אני חושב שהנוסחא יותר פשוטה; אם זה קליט לאוזן עם מילה/2 שחוזרות על עצמן ופשוט (מאוד) - אנשים יאכלו את זה. כמו מקדנולדס בעצם.
אולי בכלל הדרך ל"הצלחה" מתחיל מחוץ לארץ? ראה ערך איטליז, Drugstore Fanatics, אורפנד לנד ויש עוד.
ואין לי מושג מי זה דודו אהרון
הנה עוד קריטריון אובייקטיבי אחד (הכרחי אבל לא מספיק) ליצירה תרבותית טובה - היא צריכה להיות כזאת שהבנאדם שיוצר אותה היה רוצה לצרוך אותה. זה נכון במיוחד דווקא לטלויזיה, שם הרבה רבים וטובים חולמים על HBO ועושים רוקדים עם כוכבים.
הדיון על איכות יכול להתקיים רק בקהילות סגורות (קהילת האינדי, קהילת 24, קהילת גלגל"צ וכו') ברגע שזה יוצא מתחומי הקהילה זה דיון חסר הקשר כי אין שפה משותפת. אבל בתוך הקהילה יש מקום לדיון על איכות, אמנם זה לא יהיה מדדים אמפירים אבל זה דיון בעל ערך לאנשים בקהילה
נמרוד:
זה קריטריון נחמד, אבל לא ממש מספיק. על כל אמן שיוצר זבל שהוא לא רוצה לצרוך, יש מאה שגאים ונהנים מאוד ממה שהם עושים. אני מבטיח לך שקרן פלס מתה על האלבום האחרון שלה.
מילהאוס:
נקודה טובה. אבל אני לא מאמין שיש ערך לדיונים האלה גם בתוך קהילות סגורות, ואם יש ערך לדיון בוודאי שאין ערך למסקנות ממנו. תתכונן לקבל דוגמה מצוינת ברגע שתתחיל (אולי גם כאן, עוד החלטתי) סאגת רשימות סיכום השנה בכל אתרי המוזיקה והאינטרנט יתמלא בדיונים זועמים על איך ייתכן ש-X דורג מעל Y שהרי אין ספק ש-X "טוב" יותר.
האפשרות האחרת היא רשימות הסיכום בהן הקוראים מצביעים על מה שאהבו השנה והנה חזרנו שוב לקריטריון היחידי שיש לנו - פופולריות.
בגדול אני מסכים. לא ניתן לקבוע קריטריונים ברורים ולכן לא ניתן לנהל דיון מושכל על איכות. הערך היחידי שאני רואה הוא שבתתי קהילות קטנות (יכול להיות גם אדם אחד או שניים) הסבירות שאותה קהילה תסווג את אותו תוכן כאיכותי היא יחסית גבוהה.
חשבת פעם מה יקרה אם תקום בוקר אחד וכל אמני השוליים שאתה אוהב יהפכו להיות למיינסטרים?
למה זה יגרום? הם יהיו אותו דבר? הם יהיו פחות טובים? יותר טובים?
אני חושב שמה שבמיינסטרים יש הרבה ממנו, כי כולם רוצים לטעום מההצלחה, וכתוצאה מכך יש מעט הרכבים איכותיים.
מי שלא במיינסטרים, וכל השוליים, הם אנשים שמאמינים במוזיקה שלהם, עושים אותה למרות שהם לא במרכז הפופ, ובכל זאת סוג של מצליחים בנישה הקטנה שלהם - כלומר הם איכותיים.
למרות שהייתי רוצה מאוד שכל האמנים שאני כל כך מעריך יזכו להערכה ולהצלחה שמגיעה להם. זה גם סוג של quality control. לכן הסיבה היחידה שיש לי שהמוזיקה הזו תהפוך להיות במיינסטרים היא כי אני רוצה שהם יצליחו. אני מקבל מספיק מהמוזיקה שאני אוהב :)
אמממ... אני לא ממש בטוח שהבנתי.
הנקודה שניסיתי להעביר לא היתה שהמיינסטרים גרוע, והשוליים מרוצפים ביצירות מופת בלבד, ובטח שלא אמרתי שאני מעוניין שהאמנים האהובים עלי לא יצליחו כדי שלא יאבדו מהאיכות שלהם. אם ככה זה הובן, זאת לא הכוונה.
העניין כאן הוא ההבנה שבכל מה שקשור לטעם האישי שלי, אני שוב ושוב אתקל באמנים סופר מצליחים שעושים דברים שאני שונא בזמן שאמנים מבריקים לטעמי לא יצליחו לכבוש את רוב הקהל גם אם ערוץ 24 וכל תחנות הרדיו ישמיעו רק שירים שלהם ברצף.
ניסיתי לדבר על ההשלמה והכוח המסוים שמגיע עם ההבנה שתמיד תהיה חלק ממיעוט בכל מה שקשור לטעם התרבותי שלך ושאין סיבה להתבאס כשהדברים שאתה אוהב לא ממש מגיעים לראש המצעדים בזמן שדברים מוצלחים פחות מצליחים מאוד.
כמו שאמרת, אין הגדרה ל'טוב' ו'איכותי'.
מה שכן, אתה לא צריך להחליף את הפנטזיה, אלא להבין שיש לאמנים היום הרבה הרבה יותר יכולת לקבל חשיפה מאשר אי פעם. לפני עשר שנים אין שום סיכוי שהיית שומע על להקה בשם ok go, לא שהם סימן לאיכות, אבל הם עלו על קונספט וזה פרץ להם דרך. הדוד הזה שעשה סרטון על איך שיונייטד שברו את הגיטרה שלו? מעל 9,000,000 צפיות אנד קאונטינג והוא רחוק מלהיות זמר קאנטרי כזה טוב ועדיין - לקח את הגורל שלו בידים, החליט שהוא עושה משהו ועשה את זה.
אין צורך לשנות את הפנטזיה, אמנים עדיין יכולים להצליח בגדול, והקהל כן 'מתחנך' אבל הדברים לוקחים זמן. וזמן, זה דבר שאין לאף אחד היום. כל אחד רוצה את המיידי והעכשיו, ותהילה מעכשיו לעוד עשר דקות. זוכר את 'מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר, והם צרחו תורידו את הנמוך עם הטוקסידו'? אנחנו מדברים על שלמה ארצי של אחרי להיט בלהקה צבאית (גלגלצ\כוכב נולד של התקופה), שחטף שבע שנות ייבוש עד שהקליט בצעד נואש את השיר הכי לא להיטי בעולם 'גבר הולך לאיבוד' - והדברים החלו לזוז לו.
אז אין מה להתייאש, אתה כמאזין יכול רק לייחל שהאמנים שאתה כל כך אוהב, לא ישבו ויחכו אלא יהיו מקוריים ויבינו שהיום יש להם כרטיס כניסה לכל בית בעולם. קל? לא. אפשרי? בהחלט. קותימן הגיע לטיימז מגזין, זה כבוד ששמור לשימון פרס בד"כ.
ויש כמובן, את הפקטור הקטן הזה, שנקרא איכות החומר. מה שאתה או אני נתפוס כאיכותי, אחרים יחשבו שהוא קשקוש וההפך. מה שאי אפשר לרמות, זו כנות במוזיקה. את חוסר הכנות מריחים מקילומטרים ואז מפנים לה את הגב ולא מסתכלים על האמן שוב. אבל אמן אמיתי, שכולו 100 אחוז היצירה שלו, בסופו של דבר יגיע.
ויחד עם זאת, ואני מסייג הכל, יש את גברת פורטונה הזו, שמחליטה עבור כולנו, גם היא בעסק.
אם השתמע מהסיום ההוא על הפנטזיה שאני לא מאחל לכל האמנים שאני אוהב הצלחת ענק, או שאני מצפה מהם לוותר מראש על הניסיון להגיע לכל הקהל, אין רחוק מזה.
הרבה מהדוגמאות שנתת הן דוגמאות לאותם "נצחונות רגעיים" שדיברתי עליהם. איזה שבוע שבו ארקייד פייר במקום הראשון בבילבורד, איזה קליפ אנימציה מהמם של איטליז שתופס תשומת לב, הרגע בו כל העולם מגלה איזה גאון קוטימן, או סתם שיר של דניאלה ספקטור ששולט ברדיו. כמובן שכשאני אומר ניצחון רגעי, הוא רגעי רק בשבילי כצרכן תרבות ולא בשביל האמן.
הפנטזיה היא האמונה שהסיבה היחידה שפורטונה לא חולקת את הטעם שלי היא חוסר החשיפה שלה אליו. לא כל אמן שאיכותי בעיני, גם אם הוא כנה ברמה בלתי נתפסת, ידבר אליה לא משנה כמה פעמים אשמיע לה אותו וזה לא אומר שיש בה משהו לא בסדר. אם כבר אני זה שבעייתי, הרי הטעם שלה הוא טעם הרוב.
לכן התסכול שאני מרגיש לפעמים מכך שרוב הזמן האמנים האהובים עלי לא מצליחים כמו אמנים אחרים שאני אוהב הרבה פחות הוא די מיותר.
כפי שהגדתי לבנותיי, דעת ההמון תמיד פחות מוצלחת מדעתם הפרטנית של כל מרכיביו, כפי שאספסוף תמיד פחות חכם מסך האינטליגנציה של הפרטים המרכיבים אותו. לכן, אם ההמון אומר דודו אהרון (כמשל), איני מייחס לכך תווית איכות או חשיבות, רחוק מכך.
יש הרבה הגדרות ל"טוב" ול"איכותי", רובן משתנות לפי יחסו הסובייקטיבי של המצטט אותן למהו טוב ואיכותי. חלקן צוטטו כאן בתגובות ועם חלקן אני מסכים, אך לעולם לא תינתן לכך הגדרה אוניברסלית. בהיהט האישי והאגואיסטי שלי, אני מעדיף לראות את האמנים האהובים עלי עם עוד 60 איש בלבונטין, מאשר להידחק להיכל נוקיה. מצד שני, אני רוצה שיזכו להצלחה הכלכלית שמגיעה להם כדי שיוכלו להמשיך וליצור.
יש דרך ביניים?
הוסף רשומת תגובה