חמישייה : מוזיקה קלאסית לאנשים שלא אוהבים מוזיקה קלאסית

רוב האנשים לא שומעים מוזיקה קלאסית וזה לא נורא מפתיע. מוזיקה נשארה סוג האמנות הפופולרי והרלוונטי ביותר (מכמה שירים אתם נהנים ביום? ומכמה ציורי שמן?) והגיוני שהמאזין הממוצע יצרוך בעיקר אמנות עכשווית לפני שיתפנה לאמנות ממאות קודמות. העניין קצת מוזר יותר כשמבינים שגם רוב חובבי המוזיקה לא שומעים מוזיקה קלאסית. כלומר, גם אנשים שמחפשים אקטיבית עולמות חדשים שאפשר לצלול לתוכם, שמעוניינים לאתגר את האוזן שלהם, שנרתעים מהקל לעיכול, גם הם שומעים רק מוזיקה שנוצרה בטווח של כ-50 שנים אחורה תוך דילוג אלגנטי מעל 500 השנים העשירות שלפניהן. זה לא שכולם חייבים לשמוע הכל, אבל עם קלות הגישה המטורפת שלנו לכל תו שנכתב במאות אחרונות היית מצפה לאיזה גל של פופולריות חדשה למוזיקה הקלאסית לפחות בקרב קהל הגיקים המוזיקליים, והגל הזה לא ממש הגיע.

הבעיה כאן היא בעיקר תדמיתית. קודם כל,יש את התחושה הזאת שאני עדיין לפעמים מקבל כשאני מנסה לקרוא שירה לדוגמה - התחושה שצריך כל מיני כלים כדי "להבין" את זה, שאי אפשר סתם להקשיב ולקבוע מה אני אוהב ומה לא כי אני לא מבין בזה מספיק. מעבר לזה, עצם השימוש במונח "מוזיקה קלאסית" כדי לתאר מגוון כזה של מוזיקה כאילו מדובר בז'אנר אחד הוא די דבילי. זה גורם למאזין האקראי להחליט אם מוזיקה קלאסית מושכת אותו כשהוא מתבסס על שניים וחצי להיטים לא בהכרח מעניינים. זה קצת כמו לתת למישהו לשמוע את המקרנה כדי לקבוע אם כל העניין הזה של "מוזיקה פופולרית" הוא בשבילו.

וגם אם עברנו את המשוכה הזאת והתחלנו לנסות עוד כמה דברים חוץ מהחמישית של בטהובן או "ארבע העונות", אנחנו מגלים שאנחנו חייבים לשנות לגמרי את הצורה שבה אנחנו מקשיבים כדי לא לאבד פוקוס ולמי יש כוח לזה. בתור מאזין שרגיל כל כך לסיפוקים המיידיים ולשיאי הרגש שבשירי פופ, אני צריך לעשות איזה סוויצ' בראש לפני שאני שומע משהו של מלחין כמו דביסי, מישהו שמנסה לייצר אווירה או צבע מסוים ולאו דווקא לבנות דרמה.
אבל ברגע שמפקסים את האוזן קטע שנשמע קודם רדום נשמע פתאום מסעיר (בחיי, מסעיר). בחדר השינה שלי תלוי שעון מחוגים שלא עושה שום רעש מיוחד. אבל באמצע הלילה, אם האוזן במקרה מתמקדת עליו, פתאום כל תקתוק שלו נשמע כמו פטיש בקיר. כדי לא לתת למוזיקה קלאסית להתפייד לרקע, נדרשת איזו התמקדות דומה גם מהאוזן הפופית שלנו.

אז הנה חמישה קטעים שנגישים בעיני גם לילדי אינדי שעוד לא יצא להם להתחבר למוזיקה קלאסית עד היום. לא כולם "להיטים" מהשורה הראשונה, אבל יש בהם את כל מה שמשמח אותי במוזיקה עכשווית - יש להם אחלה הוק (רק שעכשיו קוראים לו מוטיב), המון משחקי דינמיקה ורגש סוחף. כל אחד מהם יכול להיות נקודת קפיצה לעולם שלם.
אה ובסוף תהיה תמונה של הינשוף החמוד בעולם, אז שווה להישאר.

יוהנס ברהמס - הסימפוניה השלישית, פרק ראשון

ברהמס הוא מלחין מזרם שנקרא "רומנטי" (רוב הקטעים כאן הם כאלה), הזרם הזה הוא נקודת פתיחה מוצלחת כי הוא הדומה ביותר למוזיקה עכשווית - רגשי מאוד, שובר מסגרות, מורכב ולא מתחנף לאוזן מצד אחד, אבל עדיין מובנה וקליט מספיק כדי ליהנות ממנו. זאת הסימפוניה הרומנטית החביבה עלי מבחור שהפך מהמעריץ מספר אחד של בטהובן לדבר הכי קרוב ליורש שלו. זאת לא היצירה שנחשבת לשיא שלו, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את הטעם האישי.

פרנץ שוברט - רביעיית מיתר מס 14 : העלמה והמוות


תחשבו על בחור בן 20, מוזיקאי, שכותב יום אחד איזה שיר על בחורה על ערש דווי שמנסה להילחם בסופה הקרב ולגרש את המוות. באותו הזמן המוות מנסה ברוגע לשכנע אותה שהוא איננו האויב שלה. עם המנגינה זה אפילו יותר מדכא.
כעבור שבע שנים המלחין שלנו חולה מאוד. כשהוא חש שהמוות קרוב מתמיד הוא מלחין יצירה שעוסקת במוות כאיום, אך גם כנחמה. בתור מוטיב לפרק השני שלה הוא משתמש במנגינה מהשיר ההוא שכתב בגיל 20 על בחורה שלא רוצה למות.
כל זה יוצא לאור רק אחרי שהבחור מת בגיל 31. קחו את כל זה ותקבלו את הדבר הכי קרוב במוזיקה הקלאסית לשיר אימו. רק טוב.

קלוד דביסי - ערבסקה מס' 1

ועכשיו סצינת החלום.
דביסי הוא סוג של צייר, במקרה הוא עובד עם צלילים אבל זה מקרי לגמרי. אם נמשיך עוד קצת את הדימוי, שתי הערבסקות שלו לפסנתר הן שני ציורי פחם מוקדמים ובסיסיים יחסית לקנבסי הענק שהוא הולך למלא בהמשך, אבל יש משהו נורא יפה דווקא ברמזים למה שעתיד לבוא מהאיש שכמה שנים מאוחר יותר עומד למצוא דרך לגרום לתזמורת לנגן את הים.

קמיל סן סנס - קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר, פרק שלישי

אז יום אחד קמיל סן סנס החליט להתנכל לכל פסנתרני העולם וכתב קונצ'רטו (יצירה לכלי ותזמורת, במקרה הזה פסנתר) שיפרוק לכולם את האצבעות. התוצאה, ובעיקר הפרק השלישי, מלאה בהמון מלודיות אדירות שמפציעות ונעלמות במהירות מסחררת. קצת כמו שיר של Of Montreal.

בטהובן - הסימפוניה השביעית, פרק שני

טוב נו, בטהובן זה בטהובן. זה אחד משלושת השמות שכל אחד מכיר, ואפילו יכול לזמזם (לצד מוצרט ובאך) ויש סיבה טובה לכל זה - הוא כתב כמה מהמנגינות הכי יפות בחמש מאות שנים האחרונות. מתוך כל הסימפוניות (הכל מומלץ, האי זוגיות יותר. קטע מוזר) שלו, זה הפרק החביב עלי. בתוך הסימפוניה היחסית קצבית הזאת, לפרק הזה יש כוח ומשקל שאפשר ממש להרגיש. הוא מתפרס בכל החדר ומאיים לסדוק את הקירות (זה יותר טוב ממה שזה נשמע). אפשר לשמוע אותו עכשיו גם ברגע השיא של "נאום המלך", ואם כבר מזכירים אותו - אתם חייבים לראות את "נאום המלך". בכל מקרה, הנושא המרכזי והסוחף של הפרק הזה הוא מנגינה שאני אף פעם לא מצליח להחליט אם היא אפלה או אופטימית, ויש משהו נורא גאוני בחתיכת מוזיקה שכל מאזין יכול להחליט אם להתעודד ממנה או לתת לה ללוות לו את היאוש.

ועכשיו, ינשוף.

מה אמרתי לכם?