Pages

יום שישי, 18 בפברואר 2011

רושם ראשוני : Radiohead - The King Of Limbs


רושם ראשוני הוא בדיוק זה. אלבום חדש מתנגן לראשונה באוזניות, אצבעות על המקלדת. זאת לא ביקורת אלבום.
לא יודע אם התוצאה קריאה, אבל די מעניין אותי לראות אם הצורה בה אני תופס את השירים האלה תשתנה (או לא) לאורך זמן.
טוב, אז רדיוהד חדש, אני מתרגש. בואו נתחיל.


Bloom
גרוב תופים לא סדיר, מלודיית שירה שחוזרת על עצמה, אפס גיטרות  - נראה שאנחנו נכנסים באלבום הזה לאיזור הרבה פחות קומוניקטיבי מב- In Rainbows. יש משהו קצת ג'אזי בשיר הזה שיכול היה להשתלב בקלות ב The Eraser, אלבום הסולו של תום יורק.

Morning Mr Magpie
עוד שיר של גרוב מתפתח. גיטרה מתקתקת בדחיפות מעל מקצב תופים חד. אין ממש פזמון, רק ברייק מהתופים שמשאיר אותנו לרגע רק עם הגיטרה, מקצב אלקטרוני וזמזום פלצט שמזכיר את Optimistic.
שיר שני משמונה עם לופ תופים קבוע - לא נראה שפיל סלווי היה עסוק במיוחד בהקלטות. ואני אומר את זה למרות שאלה שני שירים שמובלים בעיקר על ידי קצב.

Little By Little
אחלה שיר כבר מהאזנה ראשונה. כלי הקשה מתגברים, גיטרה חשמלית ומלודיית... רדיוהד. אין לי שם אחר לזה. מדהים כמה מפותחת וקלה לזיהוי השפה המלודית שלהם. זה רק המחשב שלי, או שאין כמעט בס בשירים האלה? לפחות קולין גרינווד אירח לפיל סלווי חברה מחוץ לאולפן. (זה המחשב שלי.)

Feral
טוב, כבר ברור ש The King Of Limbs הוא אלבום של מקצבים והצליל שלו בינתיים אחיד מאוד.
קטע אינסטרומנטלי עם חצאי הברות מסומפלות של הקול של תום כעוד כלי הקשה. אני מתחיל לחשוב שההכרזה והיציאה המהירה של האלבום הזה נועדו גם כדי להוריד מכובד משקלו של "אלבום חדש של רדיוהד", ולאפשר ללהקה להוציא 8 קטעים יחסית נסיוניים ולא מאוד קלים לעיכול בלי שזה יהפוך לסיפור גדול. כמובן שהניתוחים שאחרי יסבירו איך ההכרזה המהירה וההוצאה האגבית של האלבום הזה הם בכלל מהלך שיווקי מבריק שרק עוזר להפוך את העניין לאירוע גדול עוד יותר. אני פשוט לא בטוח שזאת בהכרח הכוונה.

Lotus Flower
ה"סינגל", או לפחות השיר היחידי שזכה לקליפ (מוזר כמה קשה להוריד את העיניים מחמש דקות של תום יורק רוקד/חווה התקף אפילפטי), והוא אכן הגרסה המרוככת ביותר של מה שהגיע לפניו. עוד גרוב חוזר עם מריחות שירה של תום - אבל הפעם הגרוב הזה רקיד והמלודיה קליטה.
באלבומים האחרונים הביקורות תמיד נפתחו באיזה משהו בסגנון של "יש איזה חזרה לשירי גיטרה פה ושם אבל זה לא בדיוק מכונת הזמן המכוונת ל-1997 שלה קיוויתם". לא רואה שאפשר להגיד את זה על האלבום הזה. אם אתם עדיין מחכים לשירים מלפני 14 שנה, לא ממש זורקים לכם כאן אפילו חצי עצם.

Codex
השינוי בדינמיקה היה מאוד דרוש בשלב הזה. שיר פסנתר יפיפה עם נגיעות של אלקטרוניקה וכלי נשיפה (או הגרסה המסונתזת לכלי נשיפה). מת כבר לחזור אליו לסיבוב שני כי עם כל הכבוד לכל השירים שקדמו לשיר הזה, זה הראשון שהצליח לגעת באיזה רגש. אני לא אומר שהוא היחיד, אבל הוא היחיד שעושה את העבודה מהאזנה ראשונה.

Give Up The Ghost
גיטרה אקוסטית? אחרית הימים. זה אולי נשמע כמו איזו חריגה סגנונית, אבל מוזיקלית השיר משתלב בצורה מאוד טבעית באלבום הזה - זה עדיין מהלך חוזר ומהפנט (רק שהפעם הוא על האקוסטית) עם שירה לא ברורה (באמת שזיהיתי רק חצאי משפטים, ואני לא בטוח שהייתי מבין הרבה גם מחוברת מילים מלאה) וחלומית מעליו.

Seperator
השיר הסוגר (כבר שיר סוגר? וואו זה היה קצר). החל מהאמצע השיר השחר מתחיל לעלות לאט עם ליין גיטרה יפה ואופטימי שמתפשט לאט ומעיר אותנו בעדינות מהטריפ המשונה הזה עם תום שקורא שוב ושוב "Wake me up".

נכון לעכשיו יש לי הרגשה שזה אלבום שאני אשמע בזמנים מאוד מסויימים - נסיעה לילית או משהו בסגנון.
כמעט אין ב The King Of Limbs "שירים" במבנה מסורתי עם בתים ופזמונים. הייתם חושבים שזה מעבר שרדיוהד עשו מזמן אבל אם תקשיבו שוב לאלבומים קודמים תמצאו בכולם שירי בית-פזמון.
זה אלבום של גרוב ומקצבים, טריפ אפל (השתמשתי במילה "טריפ" הרבה יותר מדי בפוסט הזה)  שנעים לשקוע לתוכו אבל גם דורש תשומת לב במהלך ההאזנה כדי לא לאבד אותו באחורי התודעה. הכל חוץ מהתופים והשירה של יורק נשמע כמו קישוטים, מחשבה מאוחרת.

לראשונה אין אפילו רגע אחד בו פותחים מבערים ומשחררים מעט כעס. מכירים את הרגעים בהם תום מתחיל לסנן מילים במין זעם עצור? אז אין כאלה באלבום הזה.  גם ברגעים בהם המילים עצמן מקבלות גוון מאיים רדיוהד נשמעים כאן במין טראנס, שקועים עמוק בגרוב. לפחות בהאזנה ראשונה זה נשמע פחות כמו אלבום של רדיוהד ויותר כמו אלבום סולו שני של תום יורק עם נגנים אורחים מלהקת האם. אם מסתכלים עליו כעל המשך ל The Eraser הוא נשמע כמו התפתחות טבעית. הצליל אולי עשיר ועמוק יותר, אבל עדיין אפשר למצוא באלבום ההוא את תחילת החיפוש שהמשיך כאן.

אבל בתור אלבום של רדיוהד כל מה שאני יכול לומר כרגע זה שהוא שונה לגמרי, וזה בסדר כי הדבר הראשון שאני מצפה לקבל מרדיוהד בכל פעם זה "שונה לגמרי". אני עוד לא יודע אם מדובר בשונה טוב, אבל ברור לי שאני כבר רוצה סיבוב שני.

- עדכון : אחרי שהאבק קצת שקע, הדיון סביב האלבום הזה הפך בעיני למעניין יותר מהאלבום עצמו. הנה רושם קצת פחות ראשוני מהויכוחים סביב The King Of Limbs.

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

החזרת אותי לימיי שירים ושערים..
מה שכן לפי האופן שתיארת את האלבום המשחק הסתיים ב 0-0 עם כמה מצבים מסוכנים ליד רחבת השער...
בחזרה לאולפן (?)

ניר אמר/ה...

ללא ספק נשמע יותר כמו ההמשרך של ארייזר ולא של אין ריינבואוז. אם באין ריינבואוז היה נראה שהם קצת שברו חזרה לכיוון הגיטרות, פה הם עושים שוב פרסה וחוזרים לכיוון היותר פאנקי-אלקטרוני של אלבום הסולו של תום

אנונימי אמר/ה...

אני עוד לא יודע מה אני חושב על האלבום הזה
אבל נותנים לרדיוהד הרבה יותר קרדיט ממה שמגיע להם

אנונימי אמר/ה...

אתה רציני עם הקטע של הבס? אתה באמת לא שומע אותו כאן?

אמרי מרמור אמר/ה...

זה באמת היה המחשב שלי.

הוסף רשומת תגובה