להתראות איימי ויינהאוס.

פאק.
שעוד בן אדם אחד יגיד לי שזה היה צפוי. נו קדימה, אתה יודע שאתה רוצה.
זה לא נעים להיות האידיוט היחיד שלא ראה את זה בא אבל הסוף הטרגי של איימי ויינהאוס תפס אותי בהפתעה. למרות כל תמרורי האזהרה שאיימי הציבה בכל הופעה פומבית שלה בשנים האחרונות באמת שעדיין האמנתי שיש לרכבת ההרים הזאת גם חגורת בטיחות. הרי אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם שהפכה לאחת מכוכבות הצהובונים הגדולות בעולם בוודאי מוקפת בסוללה מספיק גדולה של מנהלים ובעלי אינטרסים שאולי מאפשרים לה להתנדנד על הקצה אבל לא ירשו לה ליפול לתהום.

עם הזמן שעבר מאז המופת החד פעמי של Back To Black, איימי ויינהאוס הפכה ללא הרבה יותר מתכנית ריאליטי זולה. עם כל אזכור מזיל ריר בתקשורת על ההתסבכות האחרונה שלה ("לא תאמינו מה היא עשתה הפעם"...התשובה, דרך אגב, הייתה כמעט תמיד "סמים") המוזיקה שלה נשכחה עוד קצת. בדרך ויינהאוס התגלגלה לתוך התפקיד התקשורתי שאמור להיות שמור רק לחסרי הכישרון. זה של הכוכבת המשוגעת. תאונת הדרכים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. והטרגדיה כאן היא שנדמה שבאיזה שלב כל תשומת הלב הזאת גרמה גם לה לשכנע גם את עצמה שזה כל מה שיש לה להציע. שיצר ההרס העצמי שלה ולא הכישרון הענק הוא זה שמשאיר את כולנו מרותקים.

וממש עכשיו, בדיוק שנייה אחת מאוחר מדי, אם תהיו בשקט תוכלו כבר לשמוע את המכבש התקשורתי הזה שעזר להפוך זמרת חד פעמית לבדיחה לא מצחיקה מתחיל לצפצף ברוורס. כי עכשיו הגיע הזמן להפוך את כל הפצעים שחיטטנו בהם לאיזה "חייה מלאי התהפוכות" לא מחייב. עכשיו הגיע הזמן ללקט הספדים ב-140 תווים משלל "כוכבים" שלא עשו דבר שמתקרב לקרסוליים של היצירה שלה. עכשיו הגיע הזמן לדבר על הקול הייחודי הזה שהתעלה בכזו קלות מעל כל הזיוף של הפופ של שנות האלפיים.
כי רק אחרי שאיימי ויינהאוס הפכה מתקווה גדולה לקול אמיץ וכנה במרכז הפופ העולמי לעוד זיכרון מתקופה נשכחת, רק אז מגיע הזמן לדבר על המוזיקה.
להתראות איימי, ולא שזה שווה משהו, אבל סליחה.