Radiohead - כתב הגנה

אז רדיוהד הוציאה אלבום או משהו? חבל שאף אחד לא מדבר על זה קצת. הנה, אני אתחיל.
ידעתי שיש בקהל של הלהקה גרעין עיקש ומאוכזב שעדיין מאמין שאולי באלבום הבא תום יורק יתפנה לכתוב את High and Dry 2 : 2 High, 2 Dry (או משהו), ועד שהיום הזה יגיע הם ימשיכו להקשיב ולשנוא כל שיר חדש שהם מוציאים. אבל לא באמת שמתי לב כמה חובבי מוסיקה מבטלים אותם כאוברייטד. עכשיו זה כבר יותר מעניין.

אני לא מת על המילה הזאת, overrated. זאת דרך קצרה יותר להגיד לקבוצה גדולה של אנשים "אני יודע שאתם מעריכים משהו, אבל הוא לא מוצלח בעיני ולכן הגעתי למסקנה שכולכם טועים". קביעה די יומרנית כשחושבים על זה. אבל עדיין, אני מבין מאיפה זה בא. השנאה לרדיוהד פחות קשורה למוסיקה שלהם ויותר לסדר הגודל של הקהל שלהם. למה דווקא הם? למה כל הוצאת אלבום של הלהקה הזאת היא המקבילה האינטרנטית למעמד הר סיני? הרי יש עוד אלף אמנים שעושים מוסיקה לא פחות נפלאה ולא קלה לעיכול, אבל רק רדיוהד מצליחים לגרום למיליוני אנשים להקשיב בסבלנות ולנסות לעכל צלילים שהם היו פוסלים אחרי חצי האזנה אם הם היו מגיעים מכל אמן אחר.


שואלים אותי אם הייתי "מנסה כל כך לאהוב את זה" אם זה לא היה רדיוהד. שאלה טובה והתשובה היא לא. אני ועוד הרבה כמוני מקבלים אלבום חדש שלהם בהרבה יותר אורך רוח מזה שהיינו מגלים לאלבום של להקה אחרת, והסיבה פשוטה - רדיוהד הרוויחו ביושר את תשומת הלב שלנו. הם דאגו לתת לאיצטדיוני העולם את The Bends לפני שלקחו את כל הקהל הענק הזה איתם למסע מרתק שנמשך עד היום. בזכות נקודת הפתיחה המאוד קליטה וסוחפת של הלהקה הזאת הם זכו באמון מלא מהמעריצים שלהם, והגיעו למצב המרתק הזה שבו הם הפכו לצינור שדרכו המון מאזינים נחשפים לצלילים חדשים. אנשים שלא היו נותנים ל-Flying Lotus סיכוי מוכנים ללכת למקום הזה עם רדיוהד, המדריכים שעליהם הם סומכים.

רדיוהד שונאים להיכנע למוסכמות כמו פוקוס בתמונות יח"צ.

מטיחים שאין להם כבר שום דבר חדש להגיד, שחלפו הימים שלהם כלהקה פורצת דרך, שהם רק ממחזרים השפעות אלקטרוניות לא מאוד חדשות. הכל נכון, אבל השאלה היא אם זה משנה. אם הייתי מוכן להקשיב אך ורק לאמנים פורצי דרך היה לי עכשיו הרבה יותר מקום פנוי באייפוד. כל עוד רדיוהד עוד לא הגיעו למקום שבו הם רק יוצרים גרסאות טובות פחות לשירים שהם כבר כתבו, אני אקשיב להם. בינתיים הם עובדים ממש קשה כדי להימנע מהמקום הזה, וזה ראוי להערכה גם אם אתה לא אוהב את מה שהם עושים.

אז אפשר להתעצבן מכך שכבר יותר מעשור שהחבורה הזאת זוכה לתהודה אדירה על מוסיקה יחסית הרפתקנית בזמן שאמנים אחרים שעושים את הדברים האלה טוב יותר או שעשו את זה קודם לא זוכים לאותה הכרה. אפשר, אבל אז מפספסים את כל הנקודה. עצם העובדה שהרכב כלשהו מוציא אלבום כמו The King Of Limbs וזוכה ליחס הזה היא לא פחות מנס. כשאני חושב על כל האנשים ברחבי העולם שהקשיבו לאלבום הזה במקביל, ירדו לעומק, חיפשו ניואנסים והתחילו בזכותו דיונים סוערים על החשיבות של מיידיות מול ניסיוניות, מלודיה מול קצב ומה זה בכלל שיר פופ, אני נאלץ להשתמש במילה "נפעם".

 אני לא חושב ש The King Of Limbs הוא יצירת מופת. יש בו כמה שירים טובים באמת והרבה רעיונות יפים, אבל הוא נשמע לי כמו שלב בדרך ליישום מוצלח יותר של הרעיונות האלה באלבום עשיר יותר. הוא בטח לא נשמע כמו אלבום שנועד לקבלת פנים כזאת. אני כן חושב שסוף השבוע הזה שבו מיליוני אנשים חוו ביחד את היצירה הזאת ולקחו ממנה מה שלקחו היה רגע נדיר ומיוחד מאוד. רגע חשוב אפילו יותר מהאלבום שהצית אותו.