פוסט מורטם - וידאו קליפים בטלוויזיה

מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה קליפ? אני מנסה לחשוב ולא מצליח.
זה משונה קצת. אני זוכר כל פריים בקליפ של Tonight Tonight של ה Smashing Pumpkins, וכל סיוט שהיה לי מ- Window Licker של Aphex Twin, שלא לדבר על מספר הפעמים שראיתי את ריצ'ארד אשקרופט מתנגש באנשים ברחוב או את הפופיק של בריטני במדי בית ספר, ועכשיו? כלום. אני אפילו לא ממש זוכר כבר מה המספר של MTV בממיר (שמונים ומשהו?), וגם אם הייתי זוכר ומעביר לשם, הסיכוי למצוא שם קליפ בימינו לא רחוק מהסיכוי למצוא שם שידור חוזר של קרובים קרובים.
וזה לא שהקליפים עברו מהעולם, או שהטלוויזיה חדלה להיות מדיום רלוונטי - שניהם במצב מצוין, הם פשוט נפרדו כידידים.
עוד אפשר למצוא קליפים בטלוויזיה פה ושם (אני מניח, אפילו שלא ממש ראיתי אחד כזה לאחרונה) אבל זה כבר לא הבית שלהם. הקליפים עברו לאינטרנט וכשחושבים על זה יש כאן משהו מגוחך.
אם אני רוצה לראות קליפ - יצירת אמנות ויזואלית - אני פותח חלון קטן ומפוקסל, מחכה קצת שייטען, מרכיב אוזניות קטנות ורוכן אל צג המחשב בזמן שמסך הטלוויזיה הגדול שמחובר למערכת הרמקולים האיכותית עומד בסלון כבוי ומיותם. מוזר, לא?
לא.

כי בחלון המפוקסל והקטן הזה אני זוכה בדבר החשוב ביותר לצרכן מדיה בימינו - שליטה. כל עוד הטלוויזיה לא מאפשרת לי לבחור את הקליפים מהאמנים והסגנונות שאני אוהב, להגיע מהם לעוד מוזיקה מאותו הסגנון, להגיב עליהם ולהפיץ אותם היא לא תהיה הדרך הטובה ביותר לצפות בקליפ, גם אם זה בא על חשבון איכות הצפייה. מי רוצה לצפות פסיבית ולחכות למשהו מעניין כשאפשר לפתוח את היוטיוב ולשים איזה קליפ שבא לי בלי לצאת לפרסומות (או במקרה של MTV אירופה, בלי לצאת לסדרת מעברוני אנימציה קריפיים מאין כמוהם)?
הרי גם פעם, כשהייתי ממלא קסטות וידאו בפרקים של Alternative Nation, ניסיתי להשיג שליטה - להיות מסוגל לצפות שוב ושוב באמנים שאני אוהב ולהעביר קדימה את מה שלא מעניין. אז כמובן שעכשיו אני צופה בקליפים בטלוויזיה באותה תדירות בה אני שומע מוזיקה ברדיו בבית. כלומר, אף פעם.

וכך, בניסיון לחמוק מלבלות את שארית חייהם כלא יותר מרקע לפיצוציות, ערוצי המוזיקה התחילו להיפטר מהתוכן שגורם להם לכל הצרות - המוזיקה. כמה שיותר תכנים מקוריים, כמה שיותר ראשים מדברים, כמה שיותר האולפן השקוף או ג'רזי שור, רק לא קליפים ברצף. הם רק מדגישים את החולשה של המדיום ומבריחים קהל. כנראה שאם העבודה שלי הייתה לנסות להביא כמה שיותר עיניים למסך ולהשאיר אותן שם, זה גם מה שאני הייתי עושה.

התוצאה מכל הסיפור הזה מבורכת - הקליפים עברו לאינטרנט ותלו בכניסה שלט של "כאן גרים בכיף", וזה מה שהופך את השנים האחרונות למאוד מעניינות בכל מה שקשור לאמנות הזאת. רוב במאי הקליפים היום כבר מכוונים מלכתחילה לפלטפורמה העיקרית שבה ייצפו ביצירה שלהם - יוטיוב. הצלחה בפלטפורמה הזאת דורשת איכויות שונות לגמרי.  מצד אחד, יש שם פוטנציאל לקהל ענק, מצד שני לקהל הזה יש אצבע קלה על העכבר שרק מחכה להקליק על עוד מיליון קליפים אחרים.
הקושי הזה בשמירת תשומת הלב של הקהל מוציא מבמאי הקליפים רמות חדשות ונפלאות של יצירתיות ואנחנו רק מרוויחים.

מתחילות להסתמן כמה מגמות (אתם יכולים לקרוא לי מינה צמח. או מינוש, לחברים קרובים) שנולדו מהניסיון להתמודד עם הקושי הזה ולנסות להגיע לגביע הקדוש של הוידאו האינטרנטי - להיט ויראלי.

אפשר ללכת על גישת גדול יותר-מהר יותר-חזק יותר. להוציא קליפ שהוא אירוע - "מגה קליפ".
משהו על גבול הסרט הקצר בתקציב של מיליונים שנועד לרכז תשומת לב מעצם הגודל שלו. הגישה הזו שהתחילה עם Thriller של מייקל ג'קסון והמשיכה עם המפלצות שהייפ ויליאמס היה בונה בשנות ה-90, עדיין עובדת כשמלבישים אותה על האמן הנכון. השנה שוחררו לא מעט מגה קליפים כשבראשם זה של ליידי גאגא ל Telephone וכמובן Runaway המטורלל של קניה ווסט. הנה דוגמה טרייה במגה קליפ החדש של דר דרה וסנופ דוג ל Kush.

דרך אחרת וחסכונית יותר היא פשוט לחשוב על רעיון מקורי.
מי צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על אפקטים ורקדניות כשכל מה שצריך זה מצלמה דיגיטלית ורעיון אחד טוב.
היו השנה הרבה דוגמאות אבל כנראה שבאמת אי אפשר לעקוף את This Too Shall Pass של OK GO, הלהקה שהוכיחה שבשביל קליפ ויראלי מוצלח אפילו לא ממש צריך מוזיקה (גם אחרי לא מעט צפיות עדיין אין לי מושג איך השיר הזה הולך), והנה גם קליפ האייפונים החביב של איזבו ל On My Way בשביל קצת גאווה ישראלית.
לפני שבוע OK GO הוציאו עוד קליפ/פרסומת לאיזה אפליקציית GPS של ריינג' רובר שבו הם ערכו מצעד המוני לאורך קילומטרים ברחבי העיר כדי לכתוב את שמם על המפה של האפליקציה. שיהיה, מקווה ששילמו לניצבים משהו על כל ההליכה הזאת.

ועכשיו הטכנולוגיה הבשילה גם עבור האפשרות של קליפים אינטראקטיביים שמתאימים עוד יותר ליתרון היחסי של צפייה באינטרנט (יתרון השליטה) ומאפשרים לכל אחד לחוות את הקליפ בצורה קצת שונה ובכך מעודדים אותו לצפות יותר ממפעם אחת.
ממש בימים האחרונים יצאו שני קליפים ישראלים שמדגימים את האפשרות הזאת.

הדג נחש הוציאו קליפ ל"לא מספיק" שמאפשר לצופה לסובב את המצלמה לאן שירצה. זה די מדליק, ומשיג את המטרה שלו (ראיתי את הקליפ יותר מפעם אחת והכנסתי אותו לפוסט הזה), אבל לא משהו שאפשר לעשות איתו הרבה יותר. לטעמי זה יתיישן במהירות.

לעומת זאת, יוני בלוך הקים סטארט אפ שעלול באמת להפוך לחלק מהעתיד של הוידאו קליפ.
כבר תקופה ארוכה ששומעים על הטכנולוגיה של interlude, החברה שהקים בלוך, שמאפשרת לצופה לבצע בחירות בכל מיני נקודות בקליפ שמשפיעות על ההמשך שלו בלי שהוא יפסיק להתנגן לרגע. הצופה יוצר גרסה "משלו" לקליפ (וגם לשיר - אפשר לבחור איזה כלי יבצע סולו, לדוגמה) ולהפיץ אותה לחברים. בעיני זה פשוט מבריק, ויכול ללכת לאלף כיוונים שונים בידיים של במאים ומוזיקאים יצירתיים. הנה הקליפ לשיר החדש והחביב של יוני , "להיות עצוב יותר" -

וידאו קליפ יכול להיות אמנות מהדרגה הגבוהה ביותר (להוכחות נוספות פנו למארז הנפלא הזה של כל הקליפים של מישל גונדרי), ודווקא עכשיו כשנדמה שהתעשייה נמצאת בתקופת יובש רק בגלל שהיא לא משתלבת ב"חזון" החדש של ערוץ 24, וידאו קליפ מוצלח שמתאים לדרך שבה רובנו צופים בקליפים היום יכול לקחת את האמן שמאחוריו רחוק יותר מאי פעם.
רק צריך להפסיק לבכות ולהתחיל לעבוד.