Pages

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

תקועים.

DSC_0679e

אני אוהב לדבר על מוזיקה (אני חושב שזה די ברור לכולנו) ואני די משוכנע שאני יכול לעשות את זה עם כל אחד.
אם תרשו לי שניה של שנטי בנטי - אין בנאדם בעולם הזה שלא יכול להעשיר אותי באיזו דרך אם ירצה, ואני אותו. מוזיקלית ובכלל.
אם זה אספן הויניל השרוט שהזהיר אותי שהסמיתס עומדים לשבור לי את הלב, או הבחור מהאבט"ש שהזריק לי את רדיו "קול הלב והנשמה" לוריד, החבר שמחק ברגע את כל ההתנשאות המטופשת שלי על היפ הופ ישראלי עם כמה בתים של פלד ואורטגה או אבא שלי עם הסימפוניות עוצרות הנשימה של מאהלר (או כמו שקראתי להן בגיל 10 - השיעמום הזה).
אם אתה רוצה ואם אני מוכן להקשיב, יש לך משהו ללמד אותי.

ובכל זאת, דווקא בשכונה הכללית של הטעם האישי שלי, מתגוררים לא מעט אוהבי מוזיקה שסיימו ללמוד. אלה האנשים שעד שסיימו תיכון (או אולי צבא) הספיקו לחלק את עולמנו המוזיקלי בעבר בהווה ואף בעתיד לשלוש קטגוריות קלות לשינון:
1. איכות.
2. חיקוי לאיכות מהעבר.
3. חרא.
כמה נוח. כמה קל.


הגרסה הקלאסית של הטיפוס הזה מגיעה בגווני דילן-פינק פלויד-רדיוהד ותתאפיין במשפטים כגון -
"זה סתם חיקוי זול של דילן", "זה הרפתקני? לך תשמע את Atom Heart Mother ואז תגיד לי שזה הרפתקני" ו"אני לא אוהב מוסיקה חדשה? דווקא רדיוהד גדולים. פשוט זה חרא". דרך אגב, ה"זה" בכל המשפטים האלה הוא כל דבר שאתה אוהב, וב"רדיוהד" הכוונה לרדיוהד של לפני 14 שנה.
ניתן למצוא את הטיפוס בעוד שלל וריאציות, כגון "Dream Theater הם אלוהים", "אם זה לא בריטי זה לא מגניב" או "רק רוק ישראלי" המוכר והאהוב.

רדיוהד. הם לא פינק פלויד.
אם יש משהו משותף לכל האנשים האלה זו האהבה האמיתית למוזיקה שלהם, אבל אהבה יכולה לפעמים קצת לסנוור. אני יודע כי הייתי אחד מהם. גם אני ידעתי מה טוב ומה חרא וכל משפט מהדוגמאות למעלה יצא לי מהפה בגרסה כזאת או אחרת, אבל באיזה שלב זה קצת נמאס לי.  נמאס לי שוב ושוב להודות במוקדם או במאוחר שבכל זאת יש משהו בכל דבר שהגדרתי כ"חרא". נמאס לי לצאת טמבל בדיעבד, והבנתי שהדרך היחידה להפסיק להיות טמבל בדיעבד היא להודות שאני טמבל בהווה. היום אני כבר לא ממש יודע מה חרא. אני  יודע מה אני אוהב ומה עדיין לא באמת הבנתי או ניסיתי להכיר. זה הכל.

כל האנשים האלה, ואני כולל כאן אנשים שאני אוהב אהבת נפש, כבר לא באמת אוהבים מוזיקה כי הם כבר לא באמת מחפשים אותה. הם מקשיבים לדברים חדשים אבל האוזניים רק עסוקות בניסיון לקבוע עד כמה זה דומה למה שהם כבר אוהבים, כמו בצעצוע הזה של אחיין שלי, זה שצריך להכניס את העיגול בחור של העיגול והמשולש בחור של המשולש.
אם זה לא מתאים לחור זה חרא, אם זה נכנס זה חיקוי. הם רק שוכחים שהפעם האחרונה שבה הם באמת זכו בהתרגשות הראשונית שרק מוזיקה חדשה לגמרי יכולה להביא הייתה כשהטביעו בהם את חור המשולש הזה מכתחילה. אני מלך המטפורות.

בכל מקרה, חשבתי שאני אחלוק איתכם איזו הפרעה אישית שלי שעוזרת לי להימנע מהניוון המוזיקלי ותעשו איתה מה שאתם רוצים. יש לי שיטה לשמוע מוזיקה חדשה שממררת ומעשירה את חיי בו זמנית כבר שנים. השיטה בשלמותה היא זאת -
1. הקשב מההתחלה ועד הסוף.
2. אם לא הבנת, חזור ל-1. ובהבנה, הכוונה היא לדעת מה קורה כאן. למה שמישהו יאהב את זה, אפילו אם זה לא אתה.

זהו. נורא, לא?

מירי מסיקה. היא לא פינק פלויד.
אולי זה נשמע כרגע פשוט אבל רק תחשבו לרגע על כל השירים שפסלתם אחרי דקה כי לא הבנתם מה האמן הזה רוצה מחייכם ומה לעזאזל מושך בצלילים האלה. עכשיו תתארו איזה כיף יהיה לשמוע אותו שוב. ושוב.
לא, זה לא תמיד מהנה במיוחד ולמי בכלל יש כוח כשיש כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע מסביב שכבר מדברים בשפה שאתם מכירים. הרי זאת לא צריכה להיות עבודה. צודקים, כבר אמרתי שזאת הפרעה.
העניין הוא שאחד מהשירים המשונים האלה הולך להפיל אתכם לקרשים ולפתוח לכם דלת לעולם מוזיקלי שלם שלא יצא לכם לבקר בו, וזה יהיה שווה את זה.

אני לא אומר שכל היום אני מנסה לחפש משהו חדש. אלוהים יודע שאם יש טיפוס מתסכל יותר מהתקוע, זה ההוא שמודד את התשוקה שלו למוזיקה על פי רוחב פס. זה שהורדת השבוע עשרים אלבומים לא אומר שהקשבת באמת אפילו לשיר אחד.
אני גם לא יושב כל היום ומנסה בכוח להבין מה לא עושה לי את זה באחרון של מירי מסיקה, אבל כן הקדשתי עוד רגע להבין מה כל כך הרבה אנשים אוהבים בה ולכבד את המקום שלה במוזיקה הישראלית לפני שעברתי הלאה.

יש היום מסביב יותר מוזיקה משנוכל לשמוע עד סוף חיינו והיא קלה יותר להשגה מאי פעם.
כדי למצוא בתוך הים הזה את כל הזרמים שמרגשים אותנו באמת אנחנו חייבים להיות קצת יותר פתוחים, קצת פחות חכמים והכי חשוב - לא להפסיק לחפש.
כדי לא לטבוע מבחירה ולהירקב בקרקעית אנחנו חייבים להמשיך לזוז.

18 תגובות:

צחי אמר/ה...

אני בעד, ובתור מי שמאד אוהב את העבר ומנסה להתעדכן בהווה - הבלוגים - כולל שלך - הם אמצעי מצוין.

נמרוד אמר/ה...

יופי של פוסט. האחיינית שלי גם תקועה בקטע של המשולש לחור של המשולש. אצלי הבעיה קצת הפוכה, בתור מי שכל הזמן שומע דברים חדשים אבל מעולם לא הייתה לו הזדמנות להכיר ולהעריך במלואן את הקלאסיקות שעליהם הן נבנו - מהביטלס ועד בוב דילן.

בכל מקרה, אני רואה הרבה כאלו שתקועים על שנות ה-60, 70, אבל הרבה יותר "מרתיחים את דמי" אלו שתקועים על הגראנג' של שנות ה-90. כנראה בגלל שזאת המוזיקה שגדלתי עליה, והפנתי לה עורף בצורה כמעט מוחלטת לחלוטין, ויש לי יחסי אהבה-שנאה עם הסצינה הזו. כתבתי על זה משהו, פעם - http://tapasntapas.com/that_ninities_show

דוד אמר/ה...

יפה כתבת!
אני מזדהה איתך בהחלט

יוני אמר/ה...

איזה יופי. תיארת במילים פשוטות את כל התהליכים שאני עובר מאז גיל 14 ולא מצליח להסביר לאנשים אחרים.
תודה!

אמרי מרמור אמר/ה...

הי תודה :)

p.s אמר/ה...

מבינה מאוד.
גם אני הייתי נעולה על תחום עד שהגעתי למסקנה שאני פשוט משעממת את עצמי כשאני עושה זאת,
וזה לא רק בתחום המוזיקה, זה בכול התחומים:קריאה,קולנוע,אומנות חזותית...
הכול מהכול, לנסות לא לפסול לפני שנותנים לזה צ'אנס גם עם זה לא ממש "הקטע" שלך.
כי בתכלס...2\3 מהאנשים לא באמת יודעים מה הקטע שלהם כי הם לא ראו/בדקו הכול בשביל להגיע למסקנה הזאת...
ובקיצור, סחטיין על הפוסט.

Avnetz אמר/ה...

מלהגיד חרא על מוסיקה עברת להגיד חרא על הרגלי שמיעה של אנשים. אנחנו שומעים מוסיקה כדי להנות. אם יש אנשים שנהנים לשמוע אותה מוסיקה שוב ושוב זה וזה עושה להם אתזה, אז צריך לכבד גם אותם.
שיטת הסובלנות כלפי מוסיקה צריכה לעבוד גם בהרגלי שמיעה ובכלל בכל דבר בחיים. זו לא חוכמה להחליף התנשאות אחת בהתנשאות אחרת.

אנונימי אמר/ה...

בוקר טוב אליהו
טוב שהתעוררת
מכיוון שעברתי גיל מסויים בתקופה אחרת
חוויתי את הקטע של הורדות
באובססיה. מיד שמתי לב
שאני כבר לא מקשיב למוזיקה
כמו פעם. חזרתי לסורי.
אני רואה את הדור הנוכחי
כמות הפולדרים קובעת את אהבתם למוזיקה
אני רואה את הבלוגרים הממליצים
כשהמוטו, למצוא מה שאף אחד לא
גילה קודם.
ברור שאותם חוקרי מוזיקה
לא מכירים את לואי ארמסטרונג או
את הצד האפל של הירח (אולי בתור
כותרת או עטיפה).

מצד שני, זה גם לא כזה מתוחכם לשמוע
בכוח, באילוץ, יענו "בפתיחות".
לא חיבים לגלות מה האחר מוצא
באותה מוזיקה.
ההנחה הזו שגויה. כי לכל מוזיקה
יש אוזן, ויוצא שאם תחפש, אתה תתחפש,
ו"תמצא" בכל דבר משהו.
למה שאתה "מאזין מתוחכם".
מי שאוהב זוהר ארגוב
גם הוא "אוהב מוזיקה אמיתי"
תמיד, אבל תמיד, חובב אינדי
חובב "ג'ואנה ניוסם" יתנשא על
אחד כזה חובב מסיקה. תמיד אבל תמיד
אותו חובב אינדי מתוחכם
הוא הוא האהבל, כי מדובר
פה ביותר מטעם אישי.

עצוב לי על אותם בלוגרים,
אלה ה "משתפים", אלה המנמקים,
המחפשים, ובסוף, הם האחרונים
שנופל להם האסימון.

גלי אמר/ה...

פוסט יפה. העלת נושא כאוב.
אני חושבת שלמי שהסתובב קצת מוזיקלית, כמעט בלתי אפשרי להאזין מבלי לתייג ולשייך ,
ה"חוכמה מחבקת החיים" פה ,היא לדעת לא לעצור בנקודה הזו ולראות איזה דברים יפים בנו פה הפעם.
היום שאתה מפסיק לעשות זאת הוא יום עגמומי , בעיקר לך עצמך כאוהב מוזיקה

ג'וןג'ון אמר/ה...

נכון ויפה. מזכיר לי את עצמי לפני כמה שנים וכמה מהחברים הטובים שלי עד היום. אני אפנה אותם לפוסט הזה.

רסיבר אמר/ה...

כמה נכון, כמה עצוב. אני מוצף מכל הכיוונים וטובע. פעם הייתי יושב עם הדף של המילים והייתי צריך לקום כל חצי שעה כדי להפוך צד. לא רחוק היום שנקרוץ- והצ'יפ במוח יעביר שיר.

עידו שחם אמר/ה...

אישית, אני פשוט מחפש הרגשה, שהמוזיקה תעשה לי משהו, כלשהו. רגש, איזשהו חיבור לנשגב, בידור, הזדהות, אולי אפילו בלבול, ועוד ועוד. ומה לעשות, לא כל מוזיקה עושה לי משהו בזמן מסוים, ולא משנה כמה פעמים אשמע אותה.

מה שכן, אני נוטה למוזיקה מסוימת בתקופות מסוימות באופן טבעי. למשל בעשר השנים האחרונות יצא ששמעתי בעיקר מוזיקה מהממלכה הבריטית. זה לא שזה מה שחיפשתי בכוח, זה פשוט נהיה ככה. בניינטיז זה היה הפוך אגב, סתם כי זה מה שיצא שאהבתי.

לא חושב שכולם צריכים לשמוע הכל. זה דווקא כיף שבן אדם אחד יכול להיות גאון ברוקבילי, אחר חובב מטאל סימפוני, ואחר סוגד לבארוק. גם אם הם ישנאו את המוזיקה האחד של השני, זה יוצר צבע, אנרגיה, ולהט לגבי מוזיקה, וזו אגב המציאות.

לא יודע אם הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כולם שומעים הכל כל הזמן. זה בעצם כאילו הם לא שומעים כלום.

אמרי מרמור אמר/ה...

עידו:
יכול להיות שלא הסברתי את עצמי בצורה מספיק טובה.
זה קורה לי לפעמים.
אני לא רוצה שכולם יאהבו הכל, אני משתעמם רק מהמחשבה על זה. אני גם שונא המון מוזיקה. ההמלצה כאן היא לא "תשמע עד שתאהב", אלא "תשמע עד שתבין". אצלי כמאזין אלה שני דברים שונים.
במילים אחרות, מה שיפריע לי זה אם אותו גאון רוקבילי (בוא נקרא לו שימי) ישמע 10 שניות משיר אלקטרו פופ שאיזה חבר רוצה להמליץ לו עליו, יזהה שרוקבילי זה לא, יפטיר "תחליף את הרעש הזה" ויעבור הלאה. הביטחון הזה שלו שהוא כבר מכיר הכל מוטעה בעיני. אני מאמין שאם שימי ינסה באמת להקשיב (אפילו יותר מפעם אחת), יכול להיות שהוא ישמע משהו חדש שמרגש אותו או אולי לא.
בכל מקרה זה עדיף מלא באמת לנסות בכלל.
אני מנסה להמליץ על הגישה הזאת כי קיימים מספיק אמנים שעכשיו מאוד יקרים לליבי שלא רציתי שום קשר איתם בהאזנה מרפרפת ראשונה. הרפרוף הזה שמאופיין באיך שמוזיקה נצרכת עכשיו (למה לבזבז יותר מדקה על משהו שלא מתגמל את הטעם שלי מיידית כשיש כל כך הרבה דברים אחרים בהישג יד?) גורם בעיני לאנשים שאוהבים מאוד מוזיקה להפסיק לתת סיכוי לדברים חדשים. אז לא, לא לשמוע הכל אבל כן לתת צ'אנס הוגן ולכבד את הטעם של אנשים אחרים.

Avnetz:
אם אני מצטייר כמתנשא על הרגלי האזנה של אחרים, זאת לא הכוונה ואני מאמין שאני לא (אפילו שעוד לא פגשתי הרבה מתנשאים שמודעים לעצמם).
אני רק מנסה לספר ולהמליץ על הרגלי ההאזנה שאני אימצתי, ולעודד קצת יותר פתיחות וכבוד הדדי בין אוהבי מוזיקה. אני הגנדי של בלוגיית האינדי בישראל (גנדי זה ההודי ההוא שרצה שכולם יתנו צ'אנס למוזיקה חדשה נכון? כי אם לא תשכח מזה.)

שרול אמר/ה...

היי אמרי,
זה כולל מוזיקה חסידית?..

אמרי מרמור אמר/ה...

דוגמה מצויינת! בתור בנאדם די טמא לא היה קליק ראשוני מוצלח במיוחד ביני לבין האלבום של יונתן רזאל. האלבום הזה הוא באמת עכשיו אחד מהישראלים האהובים עלי. חייב לכתוב עליו מתישהו.
(לא בדיוק מוזיקה חסידית, אבל מספיק קרוב בשביל לענות על השאלה לא?)

אנונימי אמר/ה...

לא צריך לפסול מיד? אני אומר תלוי.
יש פעמים שאני פשוט משוכנע ויודע ב 100%
שאין שום! שום! צ'אנס בעולם הזה שאני מתחבר לז'אנר
הזה. גם אם זה זמר שמעולם לא שמעתי קודם לכן.
גם אם זו מישהי שאומרים עליה כולם שהיא פרח השכונות
של ג'אוואריש סלאש מקסיקו סיטי.
ובטח, בטח שאני יכול להבין
לעתים בקלות האמת) מה כאן מדבר לאנשים.
אבל זה לא ממש עוזר לי להמשיך להקשיב.

כמו שאני מבין טוב מאוד למה בורקס זה טעים כי פעם
נהניתי מאד אבל מתישהו עבר לי.

אותי מעסיק לאחרונה משהו אחר, העומק ולא הרוחב.
אחדד. בתור מוזיקאי שעושה אלבומים
וחי את תהליך היצירה אני לא יכול להפסיק לחשוב
על כך שהכי חוטאים בֱיהירות ובֱשיפוטיות היתר -
על סמך מין שילוב מגעיל של רפרוף חפוז + זיקה
ועומק מוזיקלי שנגזר ונשען כאחת על "פס רחב" כפי
שאתה מגדיר זאת - הם מבקרי המוזיקה.
אותם עיתונאים שמבקרים אלבום שיוצא,
ומרססים על הוורד כזה חרא, כזה רעל, כאלו שטויות,
מחמאות, מה שרק תרצה, שאם יש אחד מבין הקוראים
שבמקרה האזין כמו שצריך לאותו אלבום
- מיד הוא מבין שאין כאן יותר
מעשר דקות הקשבה. ואני מדבר על זמן ברוטו
כולל פיפי וסנדביץ'. לאלבום שלם, כן?

אז זה שאותו עיתונאי (או כתב/בלוגר/מבקר אחר)
תפס איזו תובנה שוואלה, אפילו היה בה משהו,
אבל משהו שמהווה פסיק ששוקל רבע אחוז במקרה הטוב
מסך האלבום ולא משקף בשיט את המכלול
- זה נחמד מאוד אבל רבאק.. זה שאתה חיפפת
ולא היית פנוי רגשית להקשיב ל50 דק' לא אומר שאותו אומן לא קרע תתחת
שלו שנה או כמה באולפנים.

והכי מפחיד זה שאולי זה קרה (העשר דקות שהוקדשו
לעניין במקום שעתיים או שלוש) מפני שהיה לו חשוב
להכיר עוד הרכב איסלנדי או רומני, במקום להתמקד
השבוע רק באותם 4 אלבומים שעל שולחן הניתוחים?
להגדיל ת'פס?

כיוצר, או מפיק שמודע לעובדה שהרבה אנשים קוראים
את הדו"ח החפיפניקי הזה אין הרגשה יותר מתסכלת
מזו בעולם. אין. אני בכלל חושב שצריך לתת לאנשים
לבקר אלבומים/סרטים, רק אם בעברם הפקת/הקלטת 3
כאלו לפחות. יודע מה, לפחות עדים לתהליך המלא
מא' ועד ת' כפול כמה פעמים טובות. כך לפחות יהיו
יותר מחוייבים להקשיב ומחוברים לאתיקה הפנימית,
אבל זה סיפור אחר כבר.
אותך עדיין לא קראתי למעט 2 פוסטים חביבים,
בקורות טרם. מקווה שיהיה שונה ומרענן:)

לסיכום, על טעם, לא חושב שיש המון מה להתעכב, אלא
אם באמת נחוץ הזמן ואתה לא מבין, אבל זה כבר הלב
עושה לבד, לא צריך להתאמץ. על איכות?
סיפור אחר לגמרי.

אמרי מרמור אמר/ה...

כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש טעם להקשיב למשהו שאתה לא אוהב, אבל שווה לנסות שוב משהו שעדיין לא ממש הבנת. יש הבדל בין השניים.
וכל מה שיש לי לומר על ביקורת (או במקרה שלי, השתפכויות חסרות פרופורציה על דברים שאני אוהב) כבר כתבתי בפוסט הזה - http://tarbutless.blogspot.com/2010/11/blog-post_29.html

Unknown אמר/ה...

נהנתי והתבלבלתי מהפוסט ולא פחות מהתגובות , אני מסכימה שפתיחות היא דבר חשוב ומעשיר בהאזנה למוזיקה אבל לא רק לשם "מתן צ'אנס" לאומן או אלבום וצפיה להפתעות.. אלא כי מי שבאמת מחובר למוזיקה ולתהליך היצירה והעיבוד שלה מרגיש שהגיוון והשונות בין אומן כזה או אחר (ולפעמים דווקא הדומות וההבדלים הקטנים בניואנסים והאבחנה במקורות השראה התוך היצירה) הם במובן הטהור
אפשרות להעמקה והעשרה של המעוף המוזיקלישלנו השירים אליהם גדלתי ישארו תמיד בתאים שמורים וחמימים בתוכי בלי ועם קשר ל"איכותם המוזיקלית" רק משום שהם מבטאים זמן וגדילה שליהם ביחד איתי ככה זה שמבחינתי מעולם לא יצאתי טמבלית.. :) האפשרות היום להיחשף לכזאת כמות עצומה של חומרים מוזיקלים יש בה חסרוונת (אבל הם כבר קצת נדושים לדבר אליהם..) אבל כמו שאמרתי מי שיוצר מוזיקה ומחובר כ"כ אליה ימצא בגיוון ובעוד ועוד האזנה לאומנים ויצירות שונות, אינסופ של השראה ואינסופ של השתאות מלחנים ועיבודים שראויים להיות "חיקויים" זה של זה וכמובן מיצירות "חדשות" שבעיני נבראו "יש מיש" וטוב שכך

הוסף רשומת תגובה