חמישייה : שירי אוסקר

הלילה ישודר טקס האוסקר והוא יהיה משעמם עד אימה. ג'יימס פרנקו מנחה עם אן הת'וואי ושניהם אנשים חביבים אבל לא בדיוק קומיקאים ככה שבמקרה הטוב יהיה לנו קטע חביב בפתיחה ואז שלוש שעות של חיוכים דלי שומן (אפילו שפרנקו עוד עלול להפתיע). כשמסתכלים על רשימת המועמדים המורחבת לסרט הכי טוב אפשר להיות די מרוצים מ-2010. יש שם עשרה סרטים ראויים לגמרי (אולי חוץ מהילדים בסדר שהוא סרט נחמד אבל לא יותר מזה) וכנראה שאנשים באמת מוכשרים עומדים לקבל קרדיט על העבודה שלהם. אם תשרדו את הטקס כנראה שתזכו לראות את קולין פירת', נטלי פורטמן, דיוויד פינצ'ר, הילדה מאומץ אמיתי, צעצוע של סיפור 3 ואת הרשת החברתית לוקחים הביתה פרסים בלי הפתעות מיוחדות*.

בואו בכל זאת נציין את העניין עם חמישייה שנבחרה מתוך אחת מהקטגוריות המשמימות ביותר של האוסקר - השיר הטוב ביותר.
ב-83 שנים של אוסקר עברה בקטגוריה הזאת כמות באמת בלתי נתפסת של שירים איומים. טוב נו, אולי לפני שנות ה-70 זה עוד היה סביר, אבל רק בגלל שאז עוד היה שם שמאלץ די איכותי פרי עטם של אנשים כמו ברט בכרך ואלן מנקן. אחרי שאלה הוחלפו בשלטון הטרור של דיאן וורן (כל מי שאומר שהוא שונא שירי אייטיז מתכוון לומר שהוא שונא את דיאן וורן) נעלם כל סימן חיים או קסם מהפרס הזה.

אז אחרי כל ההסתייגויות בואו נהיה אקטואליים ונשמע חמישה שירים מוצלחים שהיו לפחות מועמדים לאוסקר.

Paul McCartney - Vanilla Sky

גל היצירתיות המחודשת של מקרטני בשנות האלפיים התחיל בשבילי עם השיר הקטן והמשונה הזה. הגישושים הראשונים האלה לכיוון כתיבת שירים קצת מעניינים ועירומים יותר מאלה שכתב בשני עשורים הקודמים הבשילה כמה שנים מאוחר יותר ב Chaos And Creation In The  Backyard שהוא עדיין אלבום מופלא בעיני. בקיצור, זה היה השיר הראשון שבו נדמה היה שסר מקרטני חזר לעשן.

Bjork and Thom Yorke - I've Seen It All

חוק חדש - אם כבר מרימים מחזמר, בואו לפחות ניתן לביורק להלחין אותו. עד היום אני לא בטוח אם אני אוהב או שונא את רוקדת בחשיכה, אבל הפסקול הקצר שלו הוא פנינה שאסור לפספס בקטלוג של ביורק.
זה מעניין לשמוע את המילים הקיטשיות והתזמורים הסוחפים במיטב מסורת מחזות הזמר עוברים דרך הפילטר של האלפית האיסלנדית המשוגעת הזאת. תוסיפו לכל זה את הקול של תום יורק וקיבלתם את אחד המועמדים הכי מעניינים שהיו לפרס הזה.

Aimee Mann - Save Me

אולי זה קצת לא הוגן כי כל צליל שהיה מזכיר לי את מגנוליה היה נכנס לרשימה הזאת גם אם זה היה לופ של טום קרוז צועק "Respect the cock!", אבל באמת שמדובר בשיר משובח גם בלי קשר. יש לי אהבה גדולה לכתיבה הצנועה והמדויקת של איימי מאן, ואני חייב את תחילת הרומן הזה לפסקול של מגנוליה. היא מצליחה לתפוס כאן את התקווה הכמעט הנואשת הזאת של הרגע שבו נדמה שמצאת מישהו לאהוב רגע לפני שאיבדת סופית את האמון בכל הרעיון הזה של אהבה, וכל זה בלי ליפול למחוזות הקיטש לרגע. רגע נדיר של ריאליזם באוסקר, ובפופ בכלל.

Bob Dylan - Things Have Changed

השיר הזה הגיע בשיא של תקופה מצוינת ביצירה של דילן שהתחילה עם Time Out Of Mind בסוף שנות ה-90. עם השנים דילן הפך לדמות הנווד הזקן והמפוכח שיצר כל כך הרבה שנים קודם ועם ההשלמה הזאת הגיעה גם ההתעוררות האמנותית. אם לנווד הזה הייתה סידרה משלו, השיר הזה היה מתחרה חזק במיוחד על נעימת הפתיחה.

Elliott Smith- Miss Misery
טוב, כולנו ידענו מה הולך להיות במקום הראשון, לא?
הרגע הסוריאליסטי ביותר בתולדות הטקס הזה הוא הרגע הזה בו אליוט סמית' מצא את עצמו על הבמה בטקס האוסקר לשתי דקות של אמת מדממת בלב ליבה של ממלכת הזיוף והזוהר. מוזר ונפלא.

* עדכון - אני נורא בהימורי אוסקר.