כן, אני יודע, הגראמיז הם טקס מיותר ולא רלוונטי, אבל עדיין אפשר למצוא שם כל שנה כמה רגעים חביבים.
הגדול מכולם השנה הוא כנראה הזכייה של Arcade Fire באלבום השנה על The Suburbs. אני לא בטוח למה אני מרוצה שערימת המאובנים שבוחרת את הזוכים בדבר הזה נותנת לאלבום שאני אוהב פרס, אבל זה המצב. לא אמור להיות שום דבר מפתיע בזכייה של אלבום די קליט עם ביקורות מצוינות שאולי לא מכר כמו קייטי פרי אבל בכל זאת הגיע למקום הראשון בבילבורד, אבל משום מה בכל זאת עולה תחושת "נקמת היורמים" הישנה הזאת שעולה כל פעם שמשהו שאני אוהב זוכה לחיבוק מהמיינסטרים ומתחלפת בבחילה ברגע שהחיבוק הזה ממשיך קצת יותר מדי זמן.
בכל אופן, הנה ההופעות המוצלחות מהטקס אתמול. תוך כמה שעות הן בטח ירדו אז תקליקו מהר אם אתם רוצים לראות את Cee Lo שר עם להקה של חבובות וגווינית' פאלטרו.
בגראמיז נורא אוהבים לנסות לסמן "תופעות" מוזיקליות מהשנה האחרונה בעזרת מחרוזות שירים של כמה הרכבים דומים כביכול. הפעם זה משהו על הפולק החדש עם ביצוע מעולה של Mumford & Sons ל The Cave, ה Avett Brothers שאני לא ממש מכיר ואז לקינוח עולה המומיה שפעם קראו לה בוב דילן וממלמלת משהו בזמן שכולם מנגנים ביחד את Maggie's Farm מאחוריה.
אחר כך הגיעה עוד מחרוזת, הפעם של R&B עם הופעות של ג'אנל מונה, B.O.B וברונו מארס שדי גונב את ההצגה למרות הזיופים עם עיבוד חדש ל Grenade הממכר שלו. מוכשר הבחור.
והנה Muse, בהופעה הראשונה שלהם בגראמיז, מבצעים את Uprising עם המון מסכי טלוויזיה שמציגים בניין שכתוב עליו "Bank" מתמוטט (עמוק), וכל מיני רקדנים שמנסים להביע "מרד". כן! לעזאזל עם הממסד! בואו נשרוף הכל! בואו נתחיל עם Muse!
ואז, כמו שהבטחתי, Cee Lo מבצע את להיט הענק Fuck You (בגרסה הנקייה והמבאסת כמובן) עם להקת חבובות וגווינית' פאלטרו והעולם מוזר.
ולסיום, הזוכים הגדולים Arcade Fire, שביצעו את Month Of May ואחרי הזכייה סגרו את הטקס עם Ready To Start. כש CBS נאלצו לשלב קריינית עם הודעות חסות לקראת סוף הביצוע של שיר שנפתח במילים "Buisness men drink my blood" אפשר היה לחתוך את האירוניה בסכין. הייתי חותך אבל היו לי רק 10000 כפות (get it?).
נראה לי שזה כל מה שהיה מעניין. נתראה בשנה הבאה.
רשומות
4 תגובות:
דעה,
ראשית חשוב לי לציין שאני קורא ומחבב מאוד את הבלוג שלך, הן מסגנון הכתיבה הן מטעמך הרחב והמצויין במוזיקה.
אבל פשוט שברת לי את הלב עם הערת ה"מומיה".
בוב דילן, עם הקול הכל כך לא מיינסטרים שלו (קל וחומר לעת זקנה) במשפט שירה אחד לופט לך את הלב חזק יותר מכל אחת ואחת מהלהקות שנחשבות היום לפורצות הדרך או מכתיבות הטון בסצנה של ימינו. האם הוא מוציא מעצמו בגילו המופלג מה שנאמר, לאונרד כהן מוציא? כנראה שלא, אבל זה קשור בהרבה סיבות שאין להם קשר למוזיקה ומוטב שלא ייקחו חלק בדיון. עובדה שבאלבום האחרון שלו אי אפשר לומר שהוא ממלמל (לו "שירה רהוטה" הייתה הביקורת הטובה היחידה על האלבום לא הייתי טורח להגיב כלל אבל הוא הוציא אלבום מצוין בגיל 207... לא דבר של מה בכך) אולי הוא טעה כשהוא הסכים להופיע בטקס הגראמי ובמן שיר סיום חטיבת ביניימי שכזה אבל עדיין עם כל האנרגיה של הלהקות הבאמת טובות שמלוות אותו, אין להם לא את הכריזמה ולא קול שמכיל כל הרבה שנים ומי יודע מה עוד.
בנוגע לחיבוק המיינסטרים, ואני לוקח סיכון להישמע אידיוט בשורות הבאות אבל אני רגיל להישמע אידיוט אז אומר זאת בכל זאת: מהי בעצם האנטיתזה למיינסטרים? בוא לצורך הדיון נקרא לה מוזיקה מחתרתית (מטעמי נוחות בלבד). עם ישנו רצף של סגנון שהוא הוא המכנה המשותף הרחב ביותר (לאו דווקא הנמוך ביותר) וברגע מסויים מישהו או מישהם (אם זאת מילה) הוציאו את עצמם מהרצף הזה ויצרו משהו איכותי, לא מן הנמנע שהם יסחפו אחריהם אחרים וייצרו סוג של סגנון חדש לגמרי... הסגנון הזה בימינו נקרא האינדי, ובדומה לפולק של שנות השישים, אחרי X זמן מהרגע בו הוא פרץ לתודעת הכלל הוא מכיל כל. 90% מכל אמן - זמר, להקה שסיימו להפיק את הסינגל הראשון שלהם נשאבים בעל כורחם לחור השחור של ההגדרה הזאת עד שהוא אט אט מאבד את האיכות האיזוטרית שלו ומתחיל לנשוף בעורפו של המיינסטרים מבחינת כמות המעריצים (זה המדד היחיד למיינסטרים).
המאובנים הזקנים האלה לא שם בכדי... הם שם כי הם יודעים מה הקהל אוהב ורוצה לשמוע.
ההבדל היחידי בין האינדי של היום לפולק של שנות השישים הוא חיי המדף של הסגנון ה"מחתרתי" (עדיין לא נוח לי עם המינוח – איזה רודן הוא הולך להפיל?) עם האינטרנט של ימינו הכל משתנה מהר יותר... עם לפני מאה שנים וגם במחצית הראשונה של המאה שעברה היה יכול להיווצר מצב בו גאון של אמת (במובן של מקוריות, איכות ומבלי להתחנף לדעת הקהל) היה יכול להתהלך לא מזוהה מבלי שגאוניותו תזכה להכרה, היום המצב הוא ההיפך הגמור – כל להקה של יפיופים עם קצת כישרון הם פורצי דרך וכל זמר עם נגיעה של הרס עצמי הוא גאון הדור.
בשורה התחתונה רוצה לומר שמה שהתחיל כאי קטן ואיזוטרי הפך אט אט ליבשת ואנחנו, שלא ירדנו ממנו מהרגע שהגענו, לא שמנו לב כמה הוא גדול (גם אני ודימויים זה כמו... אני ודימויים) ומכיל כל.
סורי על אורך התגובה
לא התכוונת לשבור לבך אנונימי יקר (עם כזה אורך של תגובה, חבל שלא הקלדת גם איזה שם..)
אני עומד מאחורי מה שכתבתי מסיבה אחת פשוטה - דילן אתמול הזכיר לי מומיה ממלמלת. בתור בנאדם שהעביר חלק גדול מזמנו בעולם הזה בהקשבה לכל חצי תו שהאיש הקליט אני יכול לומר שאני לא מרוצה במיוחד מזה שהוא מזכיר בימינו בהופעה מומיה ממלמלת, אבל זה המצב. לא הייתה בכך רמיזה על מקומו בעולם המוזיקה, או על הרלוונטיות שלו אלא על העובדה המצערת שבהופעות של דילן בימינו צריך לעבוד מאוד קשה כדי לזהות את השירים.
בכל מקרה אם ההערה שזרקתי הוציאה ממך את התגובה המרתקת הזאת שאחרת לא היתה כאן, אני מרוצה.
חן חן
סער
חוץ מבוב דילן מחרוזת הפולק ממש מעולה.
הוסף רשומת תגובה