ביקורת אלבום : מוניקה סקס - מנגינה

כששמעתי את הסינגל הראשון מהאלבום החדש של מוניקה סקס, השמלה ממדריד, אני זוכר שכתבתי שהדאגה העיקרית שלי היא שסגנון ההפקה של עופר מאירי עלול לרסן את האנרגיה החיה שלהם שכל כך אהבתי באלבום הקודם. מעניין איך דברים משתנים.


זה האלבום הראשון של מוניקה סקס מאז 2003, ובכל זאת אם מסתכלים על השירים עצמם אי אפשר לנחש שעברו שמונה שנים. אחרי שלושה אלבומים בהם אפשר ממש לראות את ההתפתחות של יהלי סובול ככותב, כנראה שהוא הגיע לאן שרצה להגיע. מעניין לראות איך ששניים מכותבי המילים הבולטים במוזיקה הישראלית, סובול וגלעד כהנא, נעו עם הזמן בכיוונים הפוכים - בזמן שסובול התחיל עם שירים שמספרים סיפור ברור מאוד והפך אבסטרקטי יותר עם הזמן, כהנא התחיל אבסטרקטי לחלוטין והפך למספר סיפורים מדויק מאוד בג'ירפות האחרון. בכל מקרה סובול מצא את הנישה המאוד ספציפית שלו (גם מוזיקלית וגם בנושאי השירים) והוא עושה מה שהוא עושה טוב מאוד, אבל קשה להגיד שלא שמעתם כבר את השירים האלה.

"לשרוד את העיר הזאת
זה כמו להצטלם בחדר מדרגות"
חזק, אני חייב לרשום את זה.

מה שבכל זאת מייחד את "מנגינה" היא ההפקה. הלהקה הפיקה את האלבום עם עופר מאירי, שגם אם אתם לא מכירים את השם אתם יכולים לזהות הפקה שלו מקילומטרים (מטרופולין, האחרון של אביב גפן, הקאוור של נינט ל"לא יכולתי לעשות עם זה כלום"), והוא הפך את אסופת השירים הזאת לאלבום מאוד אחיד (חוץ מכמה חריגות שנגיע אליהן) שנשמע פשוט מצוין.
הסאונד האופייני של מאירי, שהוא מאוד חד וגרובי מצד אחד אבל לפעמים גם מנוכר על גבול הסטרילי מצד שני, יושב מצוין על השירים של סובול שעוסקים תמיד בניסיון להרגיש משהו בתוך מציאות/עיר/מערכת יחסים מנוכרת.

מבחינת השפעות, כנראה שלפני ההקלטות הלהקה שמעה לא מעט קלאקסונז, בק, אולי קצת Friendly Fires והמון המון ג'יימס מרפי. "גשר" שפותח את האלבום חייב את הבתים שלו ל All My Friends, ואפשר לשמוע לא מעט מה-cowbell (פעמון פרה? נשמע מוזר) שכל כך מאפיין את ההפקות של מרפי ו DFA לאורך האלבום ("אתה ללא" הוא דוגמה טובה במיוחד). כל אלה הופכים את האלבום הזה לאלבום הגרובי ביותר של  מוניקה סקס, והגרוב הזה מחמיא להם מאוד. אני לא אומר שהאלבום הזה נשמע כמו אחד מהשמות שזרקתי, אבל הוא כן נשמע כאילו האנשים שיצרו אותו לפחות שמעו את השמות האלה וזה לא קורה המון במיינסטרים הישראלי.

אז "מנגינה" הוא אלבום אחיד מאוד שעובד מצוין כיחידה אחת. מתבלטים במיוחד שיר הנושא עם הסיום המבריק, "אתה ללא" של שחר אבן צור עם שירה של קרני פוסטל, "הסתברות" המרגש וגם "בלי בלמים" הסוגר עם הפסנתר של שלומי שבן שנוטה לשדרג כל שיר שהוא נוגע בו. במוניקה סקס פועלים שלושה כותבים שונים מאוד בסגנון שלהם ולכן לא מפתיע שהשירים המעטים שפוגעים ברצף של האלבום הזה הם של שירים של אבן צור ופיטר רוט.
"רמקולים" של אבן צור הוא שיר לא מזיק על שום דבר אבל כשהוא יושב בין "הכל במקום" ו"להפסיד לניו יורק" של סובול השינוי הפתאומי בסגנון הכתיבה די מציק. סגנון ההלחנה הסנטימנטלי של פיטר רוט לחלוטין לא מתאים לסאונד של האלבום הזה, אז אף אחד לא ניסה להתאים אותו. "ילד מפתח" שלו הוא שיר יפה, אבל שיר מאלבום אחר.

אם מתעלמים מהנטייה שלי לנתח יתר על המידה כשאני מקבל דברים שחיכיתי להם הרבה זמן, בשורה התחתונה "מנגינה" הוא אלבום מצוין עם יופי של סאונד. המיינסטרים הישראלי זקוק כרגע נואשות למעט גיוון ושירים חדשים של מוניקה סקס שמגובים בצליל יחסית עדכני לא יכלו להגיע בזמן טוב יותר, אפילו כשאין להם הרבה מה לחדש.

אתה ללא

הסתברות

בלי בלמים